אמימר אמר: טומטום זה שנקרע ונמצא זכר, אם הוא בן פשוט ולא בן בכור, אף אינו ממעט חלק בכורה, שאין מביאים אותו בחשבון הבנים החולקים בירושה כאשר נותנים לבכור פי שנים מכל אחד מן האחים. שאם היו שלושה אחים — בכור, פשוט וטומטום, חולקים את הרכוש לשלושה חלקים וכאילו חולקים רק הבכור והפשוט, ונוטל הבכור לחלק בכורתו שליש ואת אותם שני שליש הנותרים יחלקו ביניהם בשווה הבכור הפשוט והטומטום. שנאמר בפרשת הבכור: "וילדה לו בנים והיה הבן הבכור "וכו' (דברים כא, טו), עד שיהא בן בשעת לידה שבדין הבכור אין נחשב בין הבנים אלא מי שהיה בן משעת לידתו.

רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה ימים, אם חל היום השמיני ללידתו בשבת, למרות שבדרך כלל מילה ביום השמיני דוחה את השבת, שאמר קרא [הכתוב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ב–ג), לומר שאינו נימול ביום השמיני (ואף בשבת) עד שיהא זכר משעת לידה ("וילדה זכר").

רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה לידה כטומאת כל אשה היולדת בן, שאמר קרא [הכתוב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", וכוונתו עד שיהא זכר משעת לידה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אשה המפלת טומטום ואנדרוגינוס — תשב ימי טומאה. ומכיון שהוא ספק אם זכר או נקיבה, הריהי טמאה גם לפי ההנחה שהיה זה זכר וגם לפי ההנחה שהיא נקבה. ואם כן הרי זו תיובתיה [קושיה חמורה עליו] על רב שרביא, שסבור שהיולדת טומטום אינה טמאה כלל טומאת לידה! ומסכמים: אכן זו היא תיובתא [קושיה חמורה] שאין עליה תשובה, ונדחו דבריו.

ואומרים: לימא תיהוי תיובתא [שמא נאמר שתהא זו קושיה חמורה] גם על רב שיזבי לענין מילה, שהרי גם הוא דורש "וילדה זכר" — רק אם בשעת לידה ידוע בוודאי שזכר הוא!

ומשיבים: התנא שאמר לגבי טומאת יולדת, לא בוודאות אמר שהיא טמאה טומאת לידה, אלא ספוקי מספקא ליה ולחומרא [מסופק לו הדבר, והוא פוסק להחמיר], לדון אשה זאת כיולדת זכר או נקיבה. ומספק זה עצמו יש לומר שפסק כרבי שיזבי שאין למולו בשבת, שמא אין זה בכלל "וילדה זכר".

ומקשים: אי הכי [אם כך] שרק מפני הספק הוא, תשב בין לזכר ובין לנקבה ובין לנדה מיבעי ליה [נצרך לו לומר], שמא אין זו נחשבת לידה, ומספק נחיל גם דיני נדה על הדם שאשה זו רואה בכל התקופה שאחר הלידה! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

אמר רבא, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי שטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל חלק בכורה אם נולד ראשון: נאמר בדין הבכור "והיה הבן הבכור" (דברים כא, טו), ויש לדייק: "בן" — ולא טומטום, "בכור" — ולא ספק.

ושואלים: בשלמא [נניח] הלימוד "בן" ולא טומטום הרי זה בא ללמדנו כמו שאמר ר' אמי, שאין הטומטום נידון כבכור. אלא "בכור" ולא ספק, לאפוקי מאי [להוציא למעט את מה] הוא בא?

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] ממה שדרש רבא, שדרש רבא ברבים הלכה זו: שתי נשים של אדם אחד שילדו שני בנים זכרים במחבא, במקום בו לא נראו על ידי אחרים, ולא ידוע מי מהם נולד ראשון והוא בכור לאביו, ואחרי כן נולדו לאביהם בנים נוספים — כותבין שני הבנים הללו הרשאה זה לזה, וכשידחו האחים האחרים כל אחד מהם מלתת לו פי שנים בטענה שאין הוא בכור, יוכל כל אחד מהם לגבות את חלק הבכור, בין עבור עצמו ובין עבור האח השני.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא אחרי שדרש כך: והא [והרי] שלח רבין מארץ ישראל לבבל, איגרת זו: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם (אבל) כך אמרו משום (בשם) ר' ינאי: אם הוכרו, שמתחילה היה ידוע מי מבין השניים הללו הוא הבכור, ולבסוף נתערבו ושוב אין יודעים מי הוא הבכור — כותבין הרשאה זה לזה. אבל אם לא הוכרו גם מתחילה — אין כותבין הרשאה זה לזה!

הדר אוקי [חזר והעמיד] רבא אמורא עליה [מתורגמן עליו] שישמיע את דבריו בקול רם ויסבירם, ודרש: דברים שאמרתי לכם מקודם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום ר' ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו — כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו כלל — אין כותבין הרשאה זה לזה, והוא שאמרו: "בכור" ולא ספק, שאם מתחילה היה ספק — אינו נחשב כבכור.

א שלחו ליה [לו] בני המקום אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו תשובה לשאלה זו: היו מוחזקין בזה, באחד האחים, שהוא בכור, ואמר אביו על אחר "בכור הוא", מהו הדין בכגון זה, האם סומכים על החזקה או על דברי האב? שלח להו [להם] שמואל בתשובה: שני האחים הללו, זה המוחזק כבכור, וזה שאמר עליו האב שהוא בכור, כותבין הרשאה