מאי שנא [במה שונה] גביית מעות שלא מקבל בהם הבכור פי שנים — משום דלאו הני מעות שבק אבוהון [שלא את המעות הללו הניח אביהם], אלא רק התחייבות של הלווה לפרוע לו. ואם כן, גביית קרקע נמי [גם כן] — לאו הא קרקע שבק אבוהון [לא את הקרקע הזו הניח להם אביהם כשמת], שהרי היתה רק משועבדת לו, ויכול היה הלווה לשלם חובו בקרקע אחרת, או לשלם לו מעות!

ועוד, הא את [הרי אתה] הוא שאמרת: מסתבר טעמא דבני מערבא [הטעם של בני ארץ ישראל] בענין נכדה שהיתה ראויה לירש את סבתה, ומתה הסבתא לפניה. ורצה בעלה של הנכדה לרשת אותה סבתא במקום אשתו, ואמרו חכמי ארץ ישראל שאינו נוטל משום שלגבי אשתו לא היו נכסים אלו אלא בגדר של ראוי בלבד, לפי דאי קדים [שאם היתה מקדימה] הסבתא וזבנא [ומוכרת] — זבינה זביני [מכירתה מכר] ואין הבעל יורש בראוי כבמוחזק, ואף כאן — הרי יכול היה הלווה למכור קרקע זו שגבו ממנו היתומים, ולכן לא היתה אלא ראוי! זה מה שקשה לרבה.

וגם לרב נחמן קשיא [קשה]: מאי שנא [מה שונה] קרקע שגבו שלא נוטל הבכור פי שנים? משום דלאו הא קרקע שבק אבוהון [שלא את הקרקע הזו הניח אביהם], שהרי יכול היה הלווה לפרוע לו במעות, מעות נמי [גם כן] לאו הני מעות שבק אבוהון [לא את המעות הללו הניח אביהם]!

ועוד, הא [הרי] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן — בעל חוב של אביהם חוזר וגובה מהן קרקע זו, לפי שהיא משועבדת לו, ככל נכס שהיה אביהם קונה בחייו. ונמצא שאף רב נחמן עצמו סבור שקרקע משועבדת דינה כדבר המוחזק בידי המלוה, ומדוע אומר הוא לגבי בכור שאם גבו קרקע אין לו בה חלק בכורה?

אמר ליה [לו] רבה לאביי: לא לדידי קשיא [לשיטתי שלי קשה] ולא לשיטת רב נחמן קשיא [קשה], שכן טעמא דבני מערבא קאמרינן [את הטעם של בני ארץ ישראל אומרים אנו] ונחלקנו בהסברת הדברים לפי שיטתם, ולן לא סבירא לן [ואולם אנו עצמנו, איננו סבורים כן] כדעת בני ארץ ישראל.

כיון שהוזכר הענין, שואלים: מאי [מהו] אותו ענין של סבתא שהוזכר מקודם? דההוא [שאדם אחד] שאמר להו [להם] לעומדים עליו בשעת מיתה: