מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית, כלומר, שבת שבכל יום שביעי בשבוע, מאז ימי בראשית, לא נאמרה; בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה.

מסופר: ר' יוסי בר נתן גמיר לה להא מתניתא [שנה את הברייתא הזו] ולא ידע ליה לפרושה [היה יודע לפרש אותה]. אזל בתריה [הלך אחרי] רב ששת לנהרדעא כדי לשאול אותו מה פירושה, ולא אשכחיה [מצאו] שם. אזל בתריה [הלך אחריו] למחוזא ושם אשכחיה [מצאו]. אמר ליה [לו]: מאי [מה פירוש] דברי ר' יוסי הגלילי שבברייתא "מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית, כלומר, שבת שבכל יום שביעי בשבוע, מאז ימי בראשית, לא נאמרה"? והרי ודאי נאמרה גם שבת בראשית בפרשה זו!

אמר ליה [לו]: הכוונה היא שמועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שאין המועדים נקבעים מעצמם, אלא רק לאחר שבית הדין קידש את ראש החודש נקבעים ומתקדשים גם המועדים החלים באותו חודש, לפי התאריך הכתוב בתורה. אבל שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, אלא קדושתה חלה מעצמה בכל יום שביעי. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיבי גבי [ונאמרה שבת בראשית אצל] כל המועדות, באותה פרשה המדברת ב"מועדי ה'" (ויקרא פרק כג), תיבעי [תצטרך] אף היא קידוש בית דין כמועדות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ועוד שאל ר' יוסי בר נתן את רב ששת: מאי [מה פירוש] דברי בן עזאי שבברייתא "מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה"? והרי הפרת נדרים נאמרה במפורש! אמר לו: הכוונה היא מועדי ה' צריכין מומחין כדי שיקבעו אותם, שאין קביעת המועדים נעשית אלא על ידי דיינים מומחים, ואילו הפרת נדרים אינה צריכה מומחין. ומכאן בית שמאי למדים כי הפרת נדרים נעשית בשלושה הדיוטות.

ומקשים: והא [והרי] "ראשי המטות" כתיב [נאמר בפרשת נדרים]? משמע שצריך בזה דווקא חכמים מומחים! אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: מה שהוזכרו שם "ראשי המטות" הכוונה היא ללמדנו שהתרת נדרים יכולה להיעשות גם ביחיד מומחה, שהוא רשאי להתיר לבדו.

א כיון שדברנו עד כה בהלכות בת יורשת נחלה, שלא הותר לה להינשא בזמן הכניסה לארץ לאדם משבט אחר, מביאים: תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת תענית], אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן כל בנות ירושלים היו יוצאות בכלי (בגדי) לבן שאולין, ומדוע כולן שאלו בגדים, ואף מי שיש לה? כדי שלא לבייש את מי שאין לו בגדים, ובושה היא לשאול. ודנים בכך: בשלמא [נניח] יום הכפורים הינו יום טוב ועושים בו שמחה, משום שיום סליחה ומחילה הוא, יום שנתנו בו לוחות אחרונות לאחר שנשברו הראשונות בחטא העגל, אלא חמשה עשר באב מאי [מה] היא הסיבה לחגיגיותו?

אמר רב יהודה אמר שמואל: משום שהוא יום שבו הותרו שבטים לבא (להינשא) זה בזה, שהרי כאמור לעיל, אסור היה לבת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר, וממילא צימצם הדבר את הנישואין בין השבטים, ומשעה שכלה דור הנכנסים לארץ, התירו לבנות כאלה להינשא לבן שבט אחר. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו]? על איזה כתוב הסתמכו להתיר איסור זה? — שנאמר באותו איסור מתחילתו: "זה הדבר" (במדבר לו, ו), לומר: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של חלוקת הארץ.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: השמחה המיוחדת של ט"ו באב היא משום שהוא יום שבו הותר שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב [שכן נאמר] בעקבות פרשת פילגש בגבעה ומלחמת עם ישראל בשבט בנימין: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כא, א), ולכן לא יכלו להשיא נשים לבני בנימין. מאי דרוש [מה דרשו] כדי להתיר להם שבועה זו? שאמרו שנשבעו "איש ממנו (מאיתנו) לא יתן בתו" ויש לדייק: ולא מבנינו.

רב דימי בר יוסף אמר בשם רב נחמן טעם אחר: יום ט"ו באב הוא יום שכלו בו מתי מדבר, שפסקו למות יוצאי מצרים שנידונו למות במדבר בעקבות חטא המרגלים, שאמר מר [החכם]: עד שלא כלו מתי מדבר