אפשר שמי שהיא בת מאה ושלשים שנה וקרא לה הכתוב "בת", שמשמעו — צעירה מאד? ומנין שבת מאה ושלושים שנה היתה יוכבד באותו הזמן — שכן במנין בני לאה היורדים למצרים נאמר ככלל שהיו שלושים ושלושה, ובמנין בפועל מנויים שלושים ושנים, הרי חסר אחד מן המנין שלא נתפרש שמו, ובהסבר הדבר אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד שהורתה (הריונה) היה בדרך למצרים ונולדה בין החומות, כלומר, בתוך מצרים עצמה, דכתיב [שנאמר]: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים" (במדבר כו, נט), ותוספת זו באה לומר כי

לידתה היתה במצרים, אבל הורתה היתה שלא במצרים. ומכיון שבמצרים נשתעבדו מאתים ועשר שנים ומשה בנה היה ביציאת מצרים בן שמונים שנה, הרי שבלידתה אותה היתה בת מאה ושלושים שנה, וקודם לכן, באותה שנה נלקחה על ידי עמרם לאשה, אם כן אמאי [מדוע] קרו [קוראים] לה "בת" כשלקח אותה עמרם? אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שנולדו בה אז מחדש סימני נערות, נתעדן הבשר, נתפשטו (נתיישרו) הקמטין, וחזר היופי למקומו.

ועוד שואלים באותו ענין, שנאמר בו: "ויקח את בת לוי ", והלא "ויחזור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי נשואה היתה לעמרם קודם לכן, והיו לו כבר ילדים (מרים ואהרן) ממנה! אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שעשה לה אז מעשה לקוחין (נישואין) כאילו הוא נושא אשה חדשה, הושיבה באפריון (כמו שעושים לכלה), ואהרן ומרים ילדיה היו משוררים לפניה, ומלאכי שרת אומרים: "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).

א ועוד בענין בנות צלפחד, שרשימת שמותיהן מופיעה פעמיים בתורה, ובסדר שונה, מעירים: להלן בזמן נישואיהן מנאן הכתוב דרך גדולתן בשנים ("ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים". במדבר לו, יא), וכאן כשבאו לפני משה, מנאן דרך חכמתן, ככתוב "ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (במדבר כז, א). ומוסיפים: מסייעא ליה [מסייע לו הדבר] לר' אמי, שאמר ר' אמי: בישיבה, במקום שיושבים בדין תורה או בלימוד תורה, הלך (לך) בסדר הישיבה, לפי החשיבות, אחר חכמה, והחכם שבהם קודם. במסיבה כשמסבים לסעודה, הלך בסדר הישיבה אחר זקנה. אמר רב אשי: והוא דמפליג [שמופלג, גדול במיוחד] האיש בחכמה, אז מקדימים אותו בישיבה למי שזקן ממנו. וכן להיפך, והוא דמפליג [שמופלג] בזקנה אז מקדימים אותו במסיבה למי שחכם ממנו.

ומעירים: שלא כמו האמור לעיל, תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו זו כנגד זו, שנאמר: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים", הויה (מהות) אחת לכולן שכולן נבונות כאחת.

ב ודנים בענין נישואיהן של בנות צלפחד, אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים ולאו דווקא לבני שבטן, שנאמר: "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" (במדבר כז, ו), אלא מה אני מקיים "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר כז, ו)? — עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן, והראוי להן ביותר הוא בן משפחתן.

מותיב [מקשה] על כך רבה ממה ששנינו: מה שנאמר בענין איסור אכילת קדשים בטומאה: "אמר אליהם" (ויקרא כב, ג), כוונתו לאותן העומדים על הר סיני שאליהם נאמר הדיבור, "לדרתיכם" (ויקרא כב, ג) — אלו דורות הבאים. ויש לשאול: אם נאמר הציווי לאבות, למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים, למה נאמר לאבות? אלא יש ליישב את הדבר ולומר: מפני שיש באבות מצוות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות.

באבות הוא אומר: "וכל בת ירשת נחלה. . . לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" (במדבר כז, ח), ומצוה זו שתינשא האשה לבן שבטה היתה רק בדור האבות, בדור נוחלי הארץ, ולא בדורות לאחר מכן, ומצד אחר הרבה מצו‍ת נצטוו בנים שלא נצטוו אבות, והן כל המצוות התלויות בביאה לארץ ובישיבה בה. הא [הרי] לפי זה מפני שיש באבות דברים שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות — הוצרך לומר אבות, הוצרך לומר בנים. עד כאן דברי הברייתא.

ולענייננו, קתני מיהת [שנה על כל פנים]: באבות הוא אומר: "וכל בת ירשת נחלה", משמע שמצוה זו להינשא לבן השבט היתה קיימת בכל בנות אותו הדור, ואף בנות צלפחד בכלל, שלא כדברי רב יהודה בשם שמואל! הוא רבה מותיב לה [היה מקשה אותה את הקושיה הזו], והוא עצמו מפרק לה [היה מתרץ אותה]: לבר [חוץ] מבנות צלפחד, שלהן נאמר במיוחד שהן יכולות להינשא למי שהן רוצות. ודנים בדברי הברייתא.

אמר מר [החכם]: באבות הוא אומר "וכל בת ירשת נחלה", ומשמעות הדברים: באבות — אין [כן] קיים דין זה, בבנים — לא. ושואלים: מאי משמע [כיצד נשמע דבר זה מן המקרא]? אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "זה הדבר" (במדבר כז, ו), דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

אמר ליה [לו] רבה זוטי [הקטן] לרב אשי: אלא מעתה, שכך אתה דורש את "זה הדבר", אם כן "זה הדבר" שכתוב בשחוטי חוץ ("איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה...". ויקרא יז, ג), שנאסר לשחוט קרבן מחוץ למשכן, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא יהא נוהג אלא בדור זה? והרי אין מי שסבור כן! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שנאמר]: "חוקת עולם תהיה זאת להם לדרתם" (ויקרא יז, ז), לומר שמצוה זו קיימת לכל הדורות.