לעולם בתי אבות קא חשיב [הוא מונה] ולא טפלים, וזה שנמנו גם הנחלות שנתנו לבנות צלפחד — הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן בנכסי חפר אביו, אלמא [ומכאן יש ללמוד] שארץ ישראל נחשבת כמי שמוחזקת היא כבר למי שקיבל בה נחלה, למרות שעדיין לא הגיעה לידו בפועל. שהרי אין הבכור נוטל אלא בדבר שמוחזק בידי אביו, ולא בדבר הראוי לו להיות לנחלה, ולמרות זאת זכה צלפחד (עבור בנותיו) בחלק הבכורה שבנכסי חפר.

א אמר מר [החכם] בברייתא: והבנים של המרגלים והמתלוננים נטלו חלק בארץ בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן. ומתקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שהבנים של המרגלים והמתלוננים נטלו בזכות עצמן! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו סבורה שבזכות אביהם נטלו — כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, הא [זו] הברייתא ששנינו שבזכות עצמם נטלו סבורה — כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלבאי הארץ נתחלקה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זו וזו] כשיטת האומר כי לבאי הארץ נתחלקה, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זו] שנויה במי דהוה [שהיה] בן עשרים כשהגיע לארץ, ולכן קיבל נחלה בזכות עצמו. הא [זו] שנויה במי שלא הוה [היה] בן עשרים, ולכן נתנו לו נחלה בזכות אבי אביו או אבי אימו.

ב שנינו במשנה: ושהיה צלפחד בכור נוטל שני חלקים. ומקשים: ואמאי [ומדוע] לצלפחד היה חלק בכורה? הלא חלקו בירושת ארץ ישראל ראוי הוא, שירושה זו של הארץ לא הגיעה ממש לידיו של חפר, וכלל הוא שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק! אמר רב יהודה אמר שמואל: הכוונה אינה שנטלו חלק בכורה בארץ, אלא ביתדות אהלים, כלומר, בכל מיני מיטלטלים שהביאו איתם במדבר, ואותם ירשו יורשי חפר, ומהם קיבלו חלק בכורה.

מתיב [מקשה] על כך רבה ממה ששנינו, ר' יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים, שנאמר "ויפלו חבלי מנשה עשרה" (יהושע יז, ה), וברור מן הענין שמדובר שקיבלו נחלה ממש בארץ, ולא רק מיטלטלים! אלא אמר רבה: ארץ ישראל אינה נחשבת רק ראויה ליוצאי מצרים, אלא מוחזקת היא להם, אף שלא נכנסו לתוכה, ולכן יש בה דין בכורה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במדרש ההלכה, אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר שהיה מתלמידי ר' עקיבא, וכך היה ר' שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן את נחלת אביהן, ואת חלקו בנחלת חפר ככל אחיו, ולא על כך הוצרך לשאול מאת ה', אבל לא היה יודע אם הן נוטלות חלק בכורה בנכסי חפר אם לאו [לא].

ועוד אמר: וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה עצמו, כשאר הלכות שבתורה, אף אם לא היו באות אליו בנות צלפחד ושואלות אותו על נחלתן, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, על ידי שאלתן.

וכיוצא בזה בהלכה אחרת שנכתבה בתורה באופן דומה, כשמצאו בני ישראל איש מקושש עצים ביום השבת, ואז נאמרה ההלכה הנוגעת לאותו ענין, שדינו למות בסקילה (ראה במדבר טו, לב–לו), ויודע היה משה רבינו שדינו של המקושש עצים בשבת הוא במיתה, שנאמר לגבי שבת: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות. וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה גם בלא אותו מעשה, לדעת מהו עונשו של מחלל שבת, אלא שנתחייב מקושש ועבר עבירה ונכתבה פרשת עונשו של מחלל השבת על ידו; ללמדך,