אבל בלילה, אפילו שלשה — כותבין בלבד ואין עושין דין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דהוו להו [שהרי הם] עדים בלבד, כיון שאינם יכולים לדון באותה שעה, לפי שאין דנים בלילה. וגם לאחר מכן אינם יכולים לדון בענין זה, לפי שאין עד נעשה באותו דבר דיין. אמר ליה [לו] רבה בר חנינא לאביי: אין [כן], הכי נמי קאמינא [כך גם כן אמרתי], כלומר, זו היתה כוונת דברי במה שאמרתי בדברי הברייתא "אי אתה מפיל נחלות בלילה" — שאין דנים בדיני נחלות אלא ביום דווקא.

א מתוך שהוזכרו דברי רב יהודה בענין שלושה שנכנסו לבקר את החולה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הקשורה לדברים הללו, בדבר שעושים בו קנין סודר כדי לחזק על ידי כך הבטחה או הסכם, עד אימתי יכול המקנה שיהא חוזר בו ממה שעשה עליו קנין? רבה אמר: כל זמן שיושבין באותו מקום יכול לחזור בו. רב יוסף אמר: כל זמן שעוסקין באותו ענין. ואם עברו לעסוק בדברים אחרים, אף שעדיין יושבים הם באותו מקום — שוב אינו יכול לחזור בו.

אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר], שאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה — רצו כותבין, רצו עושין דין; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיכול לחזור בו כל זמן שיושבין, ליחוש דלמא הדר ביה [שנחשוש שמא יחזור בו], וכיצד עושים דין בדבר שעדיין לא נגמר כלל, שיכול המצווה לשנותו בכל רגע!

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזו לפני] רב כהנא, ושאלתי כך: ולשיטת רב יוסף עצמו מי ניחא [האם נוח הדבר]? וליחוש דלמא הדר ביה [ונחשוש שמא חוזר בו] המצווה בעודם עוסקים באותו ענין! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר]? מדוע לשיטת רב יוסף אין חוששים? — שכן מדובר באופן דיסליקו [שכבר הסתלקו, יצאו]