נאמר: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו, ח), ויש לשאול: היאך בת יורשת שני מטות (שני שבטים)? אלא זו בת שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר, ומתו שניהם, וירשתן. ומכלל הדברים אתה למד שהבת יורשת את אימה.

ואין לי אלא בת שיורשת את אימה, בן מנין שהוא יורש את אימו? אמרת קל וחומר הוא: ומה בת שהורע כחה בנכסי האב שאינה יורשת אותו אלא בזמן שאין בן — מכל מקום יפה כחה בנכסי האם, שלמדנו שהיא יורשת את אימה, בן שיפה כחו בנכסי האב — אינו דין שיפה כחו בנכסי האם?! וממשיכים: וממקום שבאת מאותו מקום ממנו הבאת ראיה זו, יכול אתה להמשיך ולומר: מה להלן בנכסי האב בן קודם לבת, אף כאן בנכסי האם בן קודם לבת.

ואילו ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי אמרו משום (בשם) ר' זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דיו לדבר הבא מן הדין, כלומר, הנלמד מקל וחומר, להיות כנדון ממנו למדנו דין זה, ולא יותר ממנו. וכיון שלמדנו שבן יורש את אימו בקל וחומר מן הבת, אי אפשר לומר שעל ידי קל וחומר זה נעדיף את הבן על הבת.

ותוהים: והאם התנא קמא לא דריש [הראשון אינו דורש] את מידת "דיו"? והא [והרי] הגבלה זו של "דיו" למידת קל וחומר, דאורייתא [מן התורה] הוא!

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהסבר המידות שהתורה נדרשת בהן: מדין קל וחומר כיצד? שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" (במדבר יב, יד), כלומר, אם אב יורק בפני בתו ונוזף בה, הריהי צריכה להיות בנידוי שבעה ימים. ולפיכך אף עתה, כשנזף בה הקדוש ברוך הוא, עליה להיות בהסגר שבעה ימים. ויש לשאול: אם באביה שבעה ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום!

אלא, דיו לבא מן הדין (שכינה) להיות כנדון (אביה), ולכן "תסגר שבעת ימים"!

ומשיבים: אמנם בעלמא דריש [בכלל דורש] גם התנא קמא הגבלה זו של "דיו", ושאני הכא [ואולם שונה כאן], שאמר קרא [הכתוב]: "ממטות", ובכך הוא מקיש (משווה) מטה האם למטה האב, מה מטה האב — בן קודם לבת, אף מטה האם — בן קודם לבת.

מסופר: רב ניתאי סבר למעבד עובדא [סבור היה לעשות מעשה] לענין ירושת בן ובת בנכסי אימם כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] שמואל: כמאן [כמי]? — כזכריה, אפס [בטל] זכריה, שדבריו אלה לא נתקבלו בהלכה. ועוד מסופר, ר' טבלא עבד עובדא [עשה מעשה] כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו], שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: הלכה כר' זכריה בן הקצב. אמר ליה [לו] רב נחמן: זיל אהדר [לך חזור] בך ובטל את הדין שפסקת, ואי [ואם] לא — מפיקנא [אוציא] לך את רב חיננא בר שלמיא מאוניך [מאוזנך], שאענוש אותך עונש קשה על שעשית שלא כדין.

ועוד מסופר: רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא [סבור היה לעשות מעשה] בירושת בן ובת בנכסי אימם כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו], שאמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' זכריה בן הקצב. אמר ליה [לו] רב נחמן: האם אשלח ליה [לו] לרב הונא לשאול אותו אם כך אמר? איכסיף [התבייש] רב הונא בר חייא, משום שלא היה בטוח שאמר רב הונא את הדברים הללו. אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא כי נח נפשיה [עכשיו אם היה נפטר] רב הונא, איתריסת לקבלי [היית מעיז כנגדי] ואומר לי שכך אמר רב הונא. אלא רק משום שהוא חי אינך יכול להעיז פנים בכך.

ושואלים: ואיהו כמאן סברה [והוא, רב נחמן, כמי הוא סבר במה שאמר]? שהרי לכאורה היו חכמים שונים שפסקו בשם רב כר' זכריה בן הקצב! ומשיבים: כי הא [כמו הלכה זו] של רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין הלכה כר' זכריה בן הקצב.

מסופר: מיסתמיך ואזיל [היה נסמך והולך] ר' ינאי, שכבר הזדקן וכהו עיניו מראות, אכתפא [על כתפו] של ר' שמלאי שמעיה [שמשו], ואתי [ובא] ר' יהודה נשיאה לאפייהו [הנשיא לפניהם, כנגדם]. אמר ליה [לו] ר' שמלאי לר' ינאי: בר אינש דאתא לקיבלנא [בן האדם שבא כנגדנו], הוא יאי [נאה] וגולתיה יאי [וטליתו נאה]. כי מטא לגביה גששה [כאשר הגיע ר' יהודה הנשיא אצלו מישש ר' ינאי את הטלית], אמר ליה [לו] לר' שמלאי שמשו: דין שיעוריה [אריג זה שיעורו לענין קבלת טומאה] כשק, כלומר, אין זו גלימה משובחת, לפי שהיא עבה וקשה.

כיון שפגש אותו בעא מיניה [שאל אותו] ר' יהודה נשיאה מר' ינאי: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "מטות", מקיש משווה הכתוב מטה האם למטה האב, מה מטה האב — בן קודם לבת, אף מטה האם — בן קודם לבת. אמר ליה [לו] ר' יהודה נשיאה: אי [אם כן], נאמר גם: מה בירושת מטה האב — בכור נוטל פי שנים, אף בירושה ממטה האם כשהוא יורש את אמו יהיה בכור נוטל פי שנים, אם הכתוב משווה את הדינים לגמרי!