אלא כך יש ליישב את הדברים: אי אבוה דאמיה [אם אביה של אמו של פנחס] היה מיוסף — אמה דאמיה [של אמו] היתה מיתרו, אי אבוה דאמיה [אם אביה של אמו] היה מיתרו — אמה דאמיה [של אמו] היתה מיוסף, כלומר, שאמו היתה גם מצאצאי יוסף וגם מצאצאי יתרו. ואומרים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] מן הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "מבנות פוטיאל", תרתי שמע מינה [שתים אתה שומע מכאן] שאכן, מבנות שני אנשים המכונים "פוטי" בא פינחס.

ועוד בענין זה אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק תחילה באחיה, ועל ידי כך יוכל לדעת מראש מה יהיה טיבם של בניו. שנאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו, כג), ממשמע שנאמר "בת עמינדב", איני יודע שאחות נחשון היא? שהרי נחשון היה בן עמינדב! מה תלמוד לומר "אחות נחשון"? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. ובענין זה גם תנא [שנה החכם]: רוב בנים דומין לאחי האם. אגב זה שהזכרנו את המעשה ביהונתן ששימש ככהן לפסל מיכה, מביאים עוד מהדברים שפירשו חכמים בענין.

כאשר עברו בני שבט דן דרך בית מיכה נאמר: "ויסורו שמה ויאמר מי הביאך הלם ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" (שופטים יח, ג), ומסבירים את ריבוי הלשונות. אמרו לו בני שבט דן: לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "אל תקרב הלם" (שמות ג, ה)? לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "מה זה בידך" (שמות ד, ב)? לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה, כח)? ואתה נכדו של משה רבינו תעשה כומר לעבודה זרה?!

אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות לקבל מהם צדקה.

ומעירים: והוא יהונתן בן גרשום סבר [סבור היה] שהכוונה היא שישכיר עצמו לעבודה זרה ממש, ומכיון שהיה עני השכיר עצמו לעבודה זרה של מיכה. ולא היא, לא זו הכוונה, אלא עבודה זרה כוונתה עבודה שזרה לו, שאף על פי שמדובר בעבודה קשה ובזויה בעיניו, מוטב לאדם לעשותה ולא להזדקק לבריות, כדאמר ליה [כפי שאמר לו] רב לרב כהנא תלמידו: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא [פשוט נבילה בשוק וטול שכר עבור כך], ולא תימא [ואל תאמר]: גברא רבא אנא וזילא בי מילתא [אדם גדול אני ומזולזל עבורי הדבר], אלא מוטב שתעבוד אפילו עבודה בזויה ולא תצטרך לבריות.

ובהמשך למסופר על יהונתן בן גרשום, מוסיפים: לאחר זמן רב, כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר ברשימת הלויים שמינה דוד על אוצרות המקדש: "ושבאל בן גרשם בן מנשה נגיד על האצרות" (דברי הימים א כו, כד), אגב כך תמהים: וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! אמר ר' יוחנן: טעם הדבר שקראוהו שבואל — כדי לרמז ששב לאל בכל לבו.

א שנינו במשנה שהבנים יורשים את האב. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה שהבנים יורשים הכל ואין הבנות שותפות עימם? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בפרשת נחלות: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ומכאן יש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאין לו בן, הא [הרי] אם יש לו בן — הבן קודם לירושה. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, אימא [אמור כך] את דיוק הכתוב: אי איכא [אם יש] רק בן — לירות [יירש] הבן, אם איכא [יש] רק בת — תירות [תירש] הבת, איכא [יש] בן ובת יחד — לא האי לירות [זה יירש] ולא האי לירות [זה יירש]!

ותהה אביי על כך: ואלא