כדי שלא תהא חיה קופצת על הגדר, ונכנסת לשדה ומזיקה. ושואלים: ולעביד [ושיעשה] חריץ גדול ולא לעביד [יעשו] בן חריץ! ומשיבים: איידי דרווח [מתוך שמרווח] החריץ, קיימא בגויה וקפצה [עומדת החיה בתוכו וקופצת] על הגדר. ואומרים: אם כן ולעביד [ושיעשה] בן חריץ ולא לעביד [יעשה] חריץ! ומשיבים: איידי דקטין, קיימא אשפתיה וקפצה [מתוך שהוא קטן, צר, עומדת על שפתו של בן החריץ וקופצת] מעבר לו. ומסבירים עוד בברייתא: וכמה המרחק בין חריץ לבן חריץ? טפח.

א משנה במשנה זו מבוארים סדרי ירושת אדם מישראל שמת, וסדר זה אינו תלוי בקירבה המשפחתית שבין המת לקרוביו בלבד, אלא נלמד מן הכתובים. ויש בדבר כמה אופנים: יש נוחלין ומנחילין, יש קרובי המשפחה הנוחלים ירושה מקרוביהם וגם מנחילים להם את ירושתם כשמתו, ויש נוחלין מקרובים מסויימים ואולם לא מנחילין להם, ויש מנחילין ולא נוחלין, וכן יש כאלו, שלמרות שהם קרובי משפחה, בכל זאת הם לא נוחלין ולא מנחילין אלה את אלה.

ומפרשים, ואלו נוחלין ומנחילין: האב את הבנים, והבנים את האב, והאחין מן האב — נוחלין ומנחילין. ואולם האיש את אמו, והאיש את אשתו, ובני אחיות של אדם שמת, שהוא אחי אימותיהם — כל אלו נוחלין ולא מנחילין, שכן האשה את בניה, והאשה את בעלה, ואחי האם — כל אלו מנחילין ולא נוחלין. והאחין מן האם ולא מן האב, למרות שיש ביניהם קירבת דם — לא נוחלין ולא מנחילין שלענין נחלה אין קירבתם נחשבת כקירבה.

ב גמרא בתחילה מבררים את לשונה וסדרה של המשנה. ושואלים: מאי שנא דקתני [מה שונה ששנה] "האב את הבנים" ברישא [בתחילה]? ליתני [שישנה] "הבנים את האב" ברישא [בתחילה]! ויש מקום להצעה זו משני טעמים: חדא [טעם אחד], דאתחולי בפורענותא לא מתחלינן [שלהתחיל בפורענות אין אנו מתחילים], שפטירתם של בנים בחיי האב ("האב את הבנים") פורענות היא, אבל דרך העולם שהבנים יורשים את אבותיהם, ובזה ראוי לפתוח.