אם נמצא שנתן לו פחות כל שהוא — ינכה, יתר כל שהוא — יחזיר, ומכאן נדייק: הא סתמא [הרי אם אמר סתם] ולא פירש דבריו — כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב].

ודוחים בראיה הפוכה: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: ואם אמר לו "הן חסר הן יתר", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה — הגיעו, ונדייק: הא סתמא [הרי בסתם] שלא פירש לו כך — כ"מדה בחבל" דמי [נחשב]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו, ממשנתנו, אין לשמוע ממנה] בדרך הדיוק, שאפשר לדייק בה, כפי שראינו, לשני הצדדים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, אמר לו המוכר לקונה: "בית כור עפר אני מוכר לך", או שאמר לו: "כבית כור עפר אני מוכר לך", או "הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה — הגיעו; אלמא [מכאן יוצא] כי סתמא נמי [בסתם גם כן] כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב]. ודוחים: התם פרושי קא מפרש [שם מפרש הוא] את דבריו, וכך צריך להבינם: איזהו בית כור שהיא כבית כור ולא בדיוק בית כור? כגון שאמר ליה [שאומר לו] "בית כור הן חסר הן יתר".

מתקיף לה [מקשה על כך] על תירוץ זה רב אשי: אם כן, מה שנאמר "אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי? ומכאן משמע שאין זה מכר אחד, אלא מקרים שונים של מכירה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי סתמא נמי [סתם גם כן] כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב]? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

א שנינו במשנה שכשהקונה מחזיר את המותר למוכר מהו מחזיר לו? — מעות, ואם רצה מחזיר לו קרקע, ולמה אמרו שמחזיר לו מעות — לייפות כוחו של מוכר. כלומר, חכמים נתנו למוכר את הבחירה אם לקבל מעות, הגם שבכך הם מכריחים את הקונה לקנות תוספת זאת. ושואלים: וכי ליפות את כחו של מוכר אמרינן [אומרים אנו], ואילו ליפות את כחו של לוקח לא אמרינן [אין אנו אומרים]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אם פיחת המוכר שבעת קבין ומחצה לכור, כשיעור רבע הקב לכל בית סאה (שהכור מכיל שלושים סאים), או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור — הגיעו, נתקיים המיקח כפי שהוא. היה ההפרש יותר מכאן — כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח (לקנות),

משמע שמייפים גם את כוחו של הקונה, ומחייבים את המוכר למכור את הקרקע ולקבל מעות, אם הקונה רוצה בה! ומשיבים: התם [שם] אין מדובר במקרה שהקונה רוצה בקרקע היתירה, אלא כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא [שהיתה הקרקע יקרה מתחילה, בשעת המכירה, והוזלה עכשיו] והמוכר רוצה לקבל מעות תמורת הקרקע היתירה, אלא שרצונו שחשבון המעות שיקבל יהיה על פי המחיר הקודם, היקר, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] למוכר, בשם הקונה: אי ארעא יהבת [אם קרקע אתה נותן] לי ורצונך לקבל מעות — הב [תן] לי כזולא דהשתא [כמו המחיר הזול של עכשיו], והיא הכפייה שכופים אנו את המוכר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשהוא נותן לו מעות תמורת הקרקע היתירה — נותן לו כשער שלקח (קנה) ממנו! ומשיבים: התם [שם] מדובר כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא [שהיתה זולה מתחילה והתייקרה] לה השתא [עכשיו], שאם רצונו של המוכר לקבל מעות דווקא, כופים אותו למוכרו לפי השער הזול, של זמן הקניה.

ב שנינו במשנה שאם שייר בשדה בית תשעה קבין או בגינה בית חצי קב, ולדעת ר' עקיבא בית רובע, מחזיר הקונה את גוף הקרקע ואין המוכר יכול לתבוע דמים במקום הקרקע. אמר רב הונא: תשעה קבין שאמרו, ואפילו בבקעה גדולה ששטחה כמה וכמה כורים, אם סך כל עודפי הייתור נצטברו לכדי שדה חשוב (תשעה קבים), רשאי הקונה להחזיר למוכר קרקע אפילו היתה התוספת פחות מרובע לכל בית סאה.

ורב נחמן אמר: נותן, מחשב, שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור (שהוא רובע לבית סאה), וכל זמן שהיה ההפרש לפי שיעור זה הרי זו מחילה, גם אם מצטבר סך כל ההפרש בכל הבקעה ליותר מתשעה קבים.