המתמד העושה משקה תמד על ידי שמוסיף מים לשמרי יין, ונתן מים במדה מסויימת, ומצא לבסוף שהמשקה שיצא היה כדי מדתו במידה שהכניס — פטור מלעשר אותו משקה משום שאין זה יין, ור' יהודה מחייב. והרי עד כאן לא פליגי [נחלקו] אלא בכדי מדתו, אבל ביותר מכדי מדתו לא פליגי [נחלקו], ואף חכמים סבורים שאם המשקה הנמצא הוא מעט יותר ממידת המים שנתן — חייב, שהוא יין!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי [חלוקים הם], והאי דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] במשנה בכדי מדתו ולא ביותר ממידתו, הרי זה להודיעך כחו של ר' יהודה עד כמה הוא מפליג לחייב במעשר, אפילו כשלא נוסף דבר.

בעא מיניה [שאל אותו] רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים (כלומר, מים שנתן בתוך שמרים) שיש בהן טעם יין, מהו דינם? אמר ליה [לו]: מי סברת חמרא [האם סבור אתה כי יין] הוא? קיוהא בעלמא [חמיצות סתם בלבד] הוא ולא יותר.

א עוד בענין דומה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שמרים של תרומה — מחזור ראשון שמוסיף להם מים למצות מהם את היין, וכן שני שנותן מים פעם שניה באותם שמרים — אסור לישראל לשתות ממנו, כדין תרומה, ושלישי מותר לפי שאינו אלא מים בלבד. ר' מאיר אומר: אף שלישי יכול שיהא אסור, אם הוא בנותן טעם, שאם יש בו טעם השמרים (היין) עדיין יש בו קדושה.

ואם היו אלה שמרים של מעשר דינם קל משל תרומה — מחזור ראשון אסור, שני מותר. ר' מאיר אומר: אף שני אסור אם יש בו עדיין בנותן טעם. ואם היו אלה שמרים של הקדש דינם חמור מתרומה — שלישי אסור, ורביעי מותר. ר' מאיר אומר: אף רביעי אסור אם יש בו בנותן טעם.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת כי של הקדש — לעולם ואפילו מרביעי והלאה אסור, ושל מעשר — לעולם ואפילו ראשון מותר, ואם כן קשיא [קשה] מהקדש על הקדש, וכן קשיא [קשה] ממעשר על מעשר!

ומתרצים: הקדש על הקדש לא קשיא [קשה], שכן יש לחלק ולומר כי כאן שהחמירו לאסור לעולם, מדובר ביין שנתקדש בקדושת הגוף שהוקדש לצורך נסכים, ואילו כאן שרביעי מותר ואין מחמירים כל כך — בקדושת דמים שהוקדש היין על מנת למוכרו ולהשתמש בדמיו לצורך בדק הבית. מעשר על מעשר נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] שכן יש לומר כי כאן שהראשון אסור, מדובר במעשר ודאי, כאן שמותר, מדובר במעשר שמפרישים מדמאי, תבואה הנלקחת מעם הארץ, שהיא ספק מעושרת.

ובאותו ענין של שמרים שנתן עליהם מים, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כדרך שאמרו בנתינת מים על שמרים לענין איסורן עד מתי אוסרים השמרים את המים, כל אחד לפי דרגת חומרתו, כך אמרו לענין הכשירן, שיכשירו אוכלים (שיהיו ראויים) לקבלת טומאה.

ושואלים: הכשירן דמאי [של מה]? אי דמיא [אם של המים] — אכשורי מכשרי [הרי מכשירים הם] בכל מקרה, גם בלי שיתנם על השמרים, אי דחמרא [אם של היין] — הלא אכשורי מכשרי [מכשיר הוא] בתור יין. ואם כן המשקה הזה בכל מקרה מכשיר אוכלים לקבל טומאה, ואין הבדל אם הוא עדיין נחשב ליין או לא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה שתמדו את השמרים במי גשמים, ומים אלה אינם מכשירים אוכלים מאליהם לקבל טומאה, אלא אם חשבו להשתמש בהם. אבל אם נעשו יין —

הריהו מכשיר לטומאה בלא שיחשוב עליו. ומקשים: והרי כיון דקא שקיל ורמי להו למנא [שהוא לוקח אותם, את מי הגשמים הללו, ומטיל אותם לכלי] שבו השמרים — הרי בכך אחשבינהו [מחשיב אותם בכך] בשעת נתינתם לכלי, ואם כן מכשירים הם לטומאה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שנתמד מאליו, שירדו הגשמים לחבית שהיו בה שמרים.

ומקשים: והרי כיון דקא נגיד [שהוא מושך] את המשקה הבא מן השמרים — קמא קמא אחשבינהו [ראשון ראשון שמוציא החשיב אותו] ומכשיר לקבל טומאה, בין אם היה זה בפעם הראשונה או הרביעית! אמר רב פפא: מדובר פה בפרה ששותה ראשון ראשון שלא אדם הוא שהוציא את המיצוי הראשון או השני וכו' מן הכלי, אלא פרה (שאינה גורמת למי גשמים להכשיר אוכלים) היא ששתתה, ומפיה נטף המשקה על אוכלים. ולפיכך, רק אם הוא נחשב ליין — הריהו מכשיר את האוכל לקבל טומאה, ואם לא — מי גשמים הוא ואינו מכשיר.

ב אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום (של שבת וחג) אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא כלל זה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] יין מגתו, מיץ ענבים שבא מיד מן הגת, עוד לפני שתסס — והא תאני [והרי שנה] ר' חייא: יין מגתו לא יביא לנסכים למזבח, ואם הביא — כשר; וכיון שאם הביא כשר למזבח, אנן [אנו] אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכולים לעשות עליו קידוש!