נותן לו דמי חטין כנגד הצרור שהוציא, שכן אם לא היה מוציא את הצרור היה חבירו מוכר את החיטים עם הצרור שבתוכן במחיר של חיטים, ועכשיו שהוציא את הצרור, הרי זה כאילו נטל ממנו חיטים באותה כמות. ומכאן שהקונה מקבל על עצמו עפרורית!

ומשיבים: צריך להבין את דברי רב קטינא כך: אם היתה קטנית מעורבת בחיטים, ושיעורה בתוך החיטים עד רובע — מקבל, עפרורית — רק פחות מרובע.

ושואלים: ועפרורית רובע לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המוכר פירות לחברו, אם מכר לו חטין — מקבל עליו הקונה רובע קטנית לסאה. מכר לו שעורים — מקבל עליו רובע נישובת (מוץ וכיוצא בזה) לסאה. מכר לו עדשים — מקבל עליו רובע עפרורית לסאה;

מאי לאו [האם לא הכוונה] שהוא הדין לחטים ולשעורין, שגם בהן מקבל עליו רובע עפרורית? ודוחים: אינו כן, דין זה הוא רק בעדשים ולא בחיטים ושעורים, וטעם ההבדל, שאני [שונים] עדשים, דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] על שורשיהן מהאדמה, ולא קוצרים, ומשום כך מעורבת בהם אדמה. אבל בחיטים ושעורים, שנקצרות, לא צריכה להיות עפרורית בכמות כזו.

ומציעים: אלא מעתה, לדבריך שטעמא [הטעם] הוא משום שעדשים דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] יש בהן עפר, אבל חטי ושערי [חיטים ושעורים] לא, אם כן תפשוט מינה [תפתור ממנה] את הבעיה לצד אחר, ונאמר לגבי קניית חטי ושערי [חיטים ושעורים] שעפרורית לא מקבל עליו הקונה כלל!

ודוחים: לעולם תפרש שחטי ושערי [חיטים ושעורים] גם כן מקבל עליו הקונה עפרורית בשיעור רובע, אלא עדשים איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר], משום דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותם] ויש בהם עפר מרובה, אם כן יותר מרובע עפרורית נמי לקבל [גם כן יקבל] עליו הקונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק רובע מקבל עליו ולא יותר.

א ובענין זה אמר רב הונא: למרות שהקונה מקבל עליו טינופת בשיעור מסויים ואינו יכול להוציאה מן החשבון, אם בא הקונה ורוצה לנפות את מה שקנה כדי לבדוק כמה פסולת יש שם, ומצא שיש שם יותר מן השיעור המותר — מנפה את כולו והמוכר חייב להשלים את כל החסר בחיטים או בכסף, ולא רק מה שייתר על רובע. והלכה זו, אמרי לה [יש אומרים] שהיא דינא [מצד הדין], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא משום קנסא [קנס].

ומפרטים: אמרי לה דינא [יש אומרים שהיא דין], שהם סבורים כי מאן דיהיב זוזי [מי שנותן כסף] לקנות — אפירי שפירי יהיב [על פירות יפים, בלא כל פסולת, הוא נותן], ומדוע בכל זאת הוא מקבל עליו רובע? כי ברובע לא טרח איניש [אין אדם טורח], והוא מעדיף לקבל רובע פסולת מאשר לטרוח ולנפות את כל הפירות עד שיקבל פירות יפים בלבד. ואולם על מנת שלא יהיה יותר מרובע פסולת כן טרח איניש [טורח אדם], וכיון דטרח [שטורח] לנפות — טרח בכוליה [טורח בכל] עד שיהיו לו פירות יפים בלא פסולת כלל.

ואמרי לה קנסא [ויש אומרים שמנפה את כולו משום קנס], שהם סבורים כי לגבי פסולת רובע שכיח [מצוי], ומתחילה לשם כך אדם נותן את כספו, יותר מרובע לא שכיח [מצוי], ואיהו [והוא] המוכר הוא דעריב [שהוסיף ועירב] פסולת יותר מרובע, וכיון דעריב [שעירב] — קנסוהו רבנן בכוליה [חכמים בכל] שישלים ויפצה את הלוקח בכל הפסולת כולה.

(סימן לשש הלכות שתבאנה לענין דברי רב הונא: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא).

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנה בדיני כלאיים: כל סאה זרעים שיש בה רובע ממין אחר ובא לזורעה — ימעט בעל השדה אותו מין אחר, כדי שלא יהיה בשדה שזורע בו זרעים אלה שיעור של רובע לסאה, ויעבור בכך על איסור כלאיים. סברוה [חשבו, הניחו] הלומדים, כי דינו של רובע ממין אחר לענין כלאים הריהו כדינו של יותר מרובע דהכא [של כאן] לענין מיקח, שהוא אסור, וקא תני [ושנה בענין כלאיים]: ימעט עד פחות מרובע, שאף שבורר ומוציא מן הזרע המעורב — אינו צריך להוציא את כולו אלא רק מקצתו, עד שיהא פחות מרובע. ומדוע, אם כן, אמר רב הונא שלענין מיקח צריך להוציא כל התערובת כולה?

ודוחים: לא, רובע של כלאים כי [כמו] רובע דהכא דמי [של כאן נחשב], ואף בכלאיים, אם היה יותר מרובע ממין אחר —

חייב להוציא הכל. ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין הדינים נבדלים, אמאי [מדוע] ימעט כאשר יש רובע בלבד, הרי אינו עובר משום כלאיים על תערובת זו! ומשיבים: משום חומרא שבעניינם של כלאים.

ומקשים: אי הכי [אם כך],