מהיפרכיא להיפרכיא [ממחוז למחוז], מהמחוז הצפוני ביותר של ארץ ישראל למחוז הדרומי ביותר של סוריה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין משתכרים, כלומר, אין לעשות מסחר בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנים וסלתות, על מנת שלא לייקר את מחיריהם. אלא ימכרו המגדלים עצמם את תוצרתם בשוק.

אמרו עליו על ר' אלעזר בן עזריה, שהיה משתכר, עושה מסחר, קונה מהיצרן ומוכר לאחרים בריווח, ביין ושמן. ומסבירים: ביין — סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יהודה בן בתירא שהתיר להוציא יין מארץ ישראל, משום שהוא גורם לחטא, ולדעתו אין צורך למנוע התייקרות של היין, בשמן הטעם אחר, משום שבאתריה [במקומו] של ר' אלעזר בן עזריה שכיח מישחא [מצוי שמן], ולכן גם כשנעשה בו מסחר, אין לחשוש שבכך יעלה מחירו ויקשה על חיי העניים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין משתכרין פעמים בביצים. אמר מרי בר מרי: פליגי [נחלקו] בה בפירוש אימרה זו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: הכוונה היא על חד תרי [אחד שניים], כלומר, אסור לסוחר להרוויח בהם פי שנים מהמחיר ששילם הוא עבורן. וחד [ואחד מהם] אמר: אסור למכור מתגר לתגרא [מסוחר לסוחר], אלא הסוחר שקנה מבעל הביצים הוא שימכור לצרכנים. ובהמשך למה שאמרו, שהטילו הגבלות בענין דברים שיש בהם חיי נפש, מביאים ברייתא שיש בה להדגיש ענין זה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מתריעין, נאספים וצועקים בתפילה ברבים על פרקמטיא (מסחר, סחורה) שהוזל מחירה, ואפילו בשבת מותר לצעוק ולהתחנן, למרות שאין אדם רשאי לבקש על צרכיו בשבת, משום שהיא צרת רבים.

אמר ר' יוחנן: הכוונה היא דווקא לסחורות שהן עיקרה של הכלכלה המקומית, כגון כלי (בגדי) פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל. אמר רב יוסף: והוא, דזל וקם [שהוזל מחיר הסחורה ועמד] על שער כזה, שמה שהיה שווה מקודם עשרה נמכר עכשיו בשיתא [בשישה], שדווקא על הוזלה כזו יש להתריע בתפילה ואף בשבת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ, שכן בצאתו לחוץ לארץ הריהו מפקיע את עצמו מן המצוות התלויות בה, אלא אם כן עמדו (היה מחירם) של סאתים תבואה בסלע שהוא כפליים מן המחיר הרגיל, אמר ר' שמעון: אימתי אמרו דבר זה? — בזמן שאינו מוצא ליקח (לקנות) שאין לו כסף, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע — לא יצא.

וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, ומחלון וכליון בניו, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו שמתו בגולה? — מפני שיצאו מהארץ לחוצה לארץ, שנאמר: "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי" (רות א, יט). ושואלים: מאי [מה פירוש] "הזאת נעמי"? כיצד נלמד הדבר מכאן? אמר ר' יצחק, אמרו: חזיתם [ראיתם] נעמי שיצאת מארץ לחוץ לארץ מה עלתה לה? מה אירע בגורלה? שלא זאת בלבד שלא ניצלה שם מצרות, אלא ירדה לגמרי ממעמדה.

ועוד אמר ר' יצחק בענין זה שבמגילת רות: אותו היום שבאת (באה) רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בעז, שכבר אז נוצרה האפשרות — שהתממשה לאחר מכן — שתינשא רות לבועז. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] בפתגם מקובל: עד שלא (טרם) שכיב שיכבא [מת המת] — כבר קיימא מנו בייתיה [עומד הממונה על ביתו], ואף כאן האשה החדשה (רות) כבר באה למקומו של בועז עוד לפני שמתה אשתו.

ועוד בענין זה אמר רבה בר רב הונא אמר רב: אבצן מבית לחם, הנמנה בין השופטים (ראה שופטים יב, ח–י), זה בעז. ומסבירים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] ומה למדנו מכך? כי אידך [כמו האימרה האחרת] של רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו בחתונותיהם, שנאמר: "ויהי לו שלשים בנים, ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ, וישפט את ישראל שבע שנים" (שופטים יב ט), ששישים ילדים היו לו,

ובכל אחת ואחת מן החתונות שעשה להם, עשה שני משתאות: אחד בבית אביו של החתן ואחד בבית חמיו אבי אשתו, ובכולן לא זימן את מנוח אביו של שמשון, שאשתו היתה עקרה מתחילה (ראה שופטים יג, ב), אמר: כודנא [פירדה] עקרה במאי פרעא [במה תפרע] לי? שהרי למנוח אבי שמשון לא היו ילדים, ולא כדאי לי להזמין אותו, שהרי הוא לא יזמינני אליו.

תאנא [שנה החכם]: וכולן כל הילדים של אבצן מתו בחייו. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] בפתגמם: "בחייך שילדת שיתין שיתין [שישים, שישים ילדים] למה ליך [לך]? איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז [השתדל והולד אחד, שיהיה זריז משישים]

", כבועז, שמתו ששים ילדיו, וילדו האחרון שהוליד מרות, הוא כבודו, שממנו באה מלכות בית דוד. (סימן לדברים שאמר רב חנן בר רבא בשם רב: מלך אברהם עשר שנים שנפטר נתנשא לבדו). אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אלימלך, ושלמון (אביו של בועז), ופלוני אלמוני הנזכר (בעילום שמו) בספר רות ("ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני ויסר וישב". רות ד, א) כגואל קרוב יותר מבועז, ואבי נעמי — כולן בני (צאצאי) נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה הן (ראה רות ד, כ–כא). ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? — שאפילו מי שיש לו זכות אבות כאלימלך, אינה עומדת לו בשעה שיוצא מהארץ לחוצה לארץ. אגב הזכרת דברי רב חנן בר רבא מביאים עוד מדבריו.

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: אמיה [אמו] של אברהם — אמתלאי בת כרנבו היה שמה, אמיה [אמו] של המן — אמתלאי בת עורבתי שמה, וסימניך כדי שלא תבלבל ביניהן: טמא — טמא, כלומר, עורב שהוא טמא, סימן לזיכרון שם אמו של המן שהוא טמא, טהור שהוא כבש ("כר") — סימן לטהור, לאמו של אברהם שהוא טהור.

אמיה [אמו] של דוד — נצבת בת עדאל שמה, אמיה [אמו] של שמשון — צללפונית, ואחתיה [ואחותו] היתה נקראת נשיין. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה אנו למדים מידיעתם של כל השמות הללו? ומשיבים: לתשובת המינים ששואלים על שמותיהן של הנשים הללו, שאינם מפורשים במקרא, ואנו אומרים לנו שמסורת בידינו בעל פה מה שמותיהן.

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: עשר שנים נחבש אברהם אבינו בכלא, על שכפר בעבודה זרה שהיתה נהוגה בארצו, והן נחלקות באופן זה: שלש שנים בעיר כותא, ושבע בעיר קרדו. ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא [היה שונה להיפך], שבע בכותא ושלוש בקרדו. אמר רב חסדא: עיברא זעירא [המעבר הקטן] של כותא זהו אור כשדים.

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה כדרך שעושים אבלים, ואמרו: אוי לו לעולם שאבד