ולמלאכה זו בזמן הגורן יפה (שווה) השכר הוא סלע (ארבעה דינרים) ליום — אסור להנות הימנו, כלומר, אסור שיעבוד הפועל עמו באופן זה, משום שהוא כעין ריבית, שהפועל משיב לבעלים בעבודה יקרה יותר תמורת הכסף הניתן לו מוקדם יותר. אבל אם שכרו כבר מהיום לעבוד עבורו בדינר ליום למשך זמן ממושך, עד ימות הגורן, אף על פי שלגורן יהא שכרו יפה סלע — מותר.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כמו שאמרו רב ושמואל, ש"כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך" — ראשון ראשון קנה, שכל סאה נקנית לעצמה, הכא נמי [כאן גם כן] כששכרו מהיום, נאמר: קמא קמא מיפסק פסק [ראשון ראשון פוסק הוא], כלומר, אין זה תשלום אחד גדול, שהרי קוצב לו שכר לכל יום בנפרד, ונמצא איפוא שהוא כמשלם ריבית עבור הקדמת התשלום, ואסור להנות הימנו (ממנו), ולפיכך מה ששנו בברייתא "מ היום בדינר ליום ולגורן יפה סלע — מותר, אמאי [מדוע]? והא אגר [והרי שכר] "נטר [המתן] לי" הוא!

אמר רבא: ותסברא [וכי סבור אתה] שזלזולי [לזלזל] בשכירות מי אסיר [האם אסור]? האם אדם אינו רשאי לזלזל בשכר עבודתו ולקבל פחות כאשר הוא רוצה להבטיח לעצמו עבודה? ואם כן, אין כאן בעצם איסור ריבית כלל! ושואלים: אם אין בכך איסור ריבית, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בתחילה, כשלא אמר "מהיום", שאסור הדבר, ומה שונה בסוף]?

ומשיבים: רישא דלא קא עביד בהדיה מהשתא [בתחילה, כיון שאינו עובד איתו מעכשיו] מיחזי כי אגר [נראה הדבר כמו שכר] "נטר [המתן] לי", סיפא דקא עביד בהדיה מהשתא, לא מיחזי כי "אגר נטר [בסוף, כיון שהוא עובד אצלו מעכשיו, אינו נראה כמו שכר המתן] לי".

א שנינו במשנה שאם היה הפשתן מחובר בקרקע ותלש כל שהוא — קנה. ושואלים: משום שתלש כל שהוא קנה? הרי לא עשה מעשה קנין בכל הפשתן, וכיצד קונהו? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאמר ליה [שאמר לו] המוכר: לך, יפה (נקה) לך קרקע כל שהוא, ובכך קני כל מה שעליה, שעל ידי עבודתו בתלישת הפשתן הוא נחשב כשוכר את הקרקע, ואגב כך קונה כל מה שעליה.

ב משנה המוכר דברי מאכל ומשקה, כגון: יין ושמן לחבירו ומחירם ידוע, והוקרו או שהוזלו במחירם, ורוצה אחד מהם לחזור בו מן המכירה, אם ההתייקרות או ההוזלה היו עד שלא (טרם) נתמלאת המדה — הרי הסחורה עדיין שייכת למוכר ויכול לחזור בו אם הוא רוצה בכך. ואילו משנתמלאת המדה — הריהי שייכת כבר ללוקח ואין המוכר יכול לחזור בו. ואם היה סרסור (מתווך) ביניהן, אם נשברה החבית באמצע — נשברה לסרסור והוא חייב באחריותה, וישלם.

והלכה נוספת בענייני מכירה: כל המוכר יין ושמן וכיוצא בהם חייב להטיף לו לקונה שלש טיפין נוספות מתוך המידה לאחר עירוי השמן. ולאחר שהטיף שלש טיפות אם הרכינה את החבית על צידה ומיצית, שנתמצה עוד מעט שמן בפנים — הרי הוא של המוכר ואינו צריך לתת זאת לקונה. והחנווני שעיסוקו בכך אינו חייב להטיף שלש טיפין משום שהוא טרוד ומוכר הרבה ואין לו זמן לעסוק בכך. ר' יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה שאז הכל טרודים וממהרים — פטור מלהטיף שלוש טיפות אלה.

ג גמרא ומבררים את דין המשנה במידה, אם נתמלאת או לא, הא [זו] המדה שמודדים בה, דמאן [של מי] היא? אילימא [אם תאמר] שמדה של הלוקח היא, מדוע עד שלא נתמלאת המדה — למוכר? הלא המדה של הלוקח היא, וקנה כל מה שנכנס בתוך כליו, גם כאשר לא נתמלאו! ואלא תאמר שהיא מדה של המוכר, אם כן משנתמלאת המדה מדוע מה שבתוכה נקנה ללוקח? הלא מדה של המוכר היא ועדיין לא נכנס הדבר לרשותו או לכליו של הלוקח!

אמר ר' אלעא: מדובר פה במדת סרסור, שהמתווך ביניהם, הוא בעל המידה, ואינה שייכת לא למוכר ולא לקונה. אלא שהוא משאילה למוכר על מנת למדוד בה, ומשעה שנתמלאת — הרי זה לקונה, כדי שיעביר מה שיש בה לכליו שלו. ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף בהמשך המשנה]: ואם היה סרסור ביניהם, נשברה החבית — נשברה לסרסור, מכלל הדבר אתה למד דרישא לאו [שבתחילה לא] בסרסור עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: רישא [בתחילה] מדובר במדה של סרסור בלא הסרסור עצמו, סיפא [סופה] בסרסור עצמו שהיה עימם בשעת המכירה, ולכן האחריות מוטלת עליו.

ד שנינו במשנה שאם הרכינה את החבית על צידה ומיצית — הרי הוא של מוכר. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' אלעזר מבבל לארץ ישראל אשכחיה [מצא אותו] את זעירי, אמר ליה [לו]: מי כאן התנא [שונה משניות] דאתנייה [ששנה לו] רב הלכה זו לענין מדות? לפי שרצונו לברר עמו ענין קשה בהלכה זו. אחוייה [הראה לו] את רב יצחק בר אבדימי. אמר ליה [לו] רב יצחק בר אבדימי: מאי קא קשיא [מה קשה] לך בהלכה זו? אמר לו: דתנן [שכן שנינו במשנה]: הרכינה ומיצית — הרי הוא של מוכר,