עד נפח" — עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח כדי לבעור, שהיא אש הגיהנם, והיא תאכלנו. "עד מידבא" — עד שתדאיב (תכאיב) נשמתן. ואמרי לה [ויש אומרים אותה שמועה באופן אחר]: עד דעביד מאי דבעי [שיעשה הקדוש ברוך הוא מה שהוא רוצה] ויענישם כראוי להם.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הפורש מדברי תורה — אש אוכלתו, שנאמר: "ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז). כי התורה נמשלה לאש ("הלא כה דברי כאש". ירמיה כג, כט) והפורש ממנה ("מהאש יצאו") נענש שאש של גיהנם אוכלתו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יונתן: כל הפורש עצמו מדברי תורה — נופל בגיהנם, שנאמר: "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (משלי כא, טז), שהיוצא מ"דרך השכל", דרך התורה, מגיע למקום הרפאים. ואין מקום רפאים אלא גיהנם, שנאמר: "ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קראיה" (משלי ט, יח).

א שנינו במשנה שאם מכר אשפה — מכר זבלה וכו'. תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת מעילה]: כל דבר הראוי לשמש קרבן למזבח ולא ראוי לבדק הבית, לצרכי בית המקדש עצמו, או ראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון זהב או אבנים, וכן כל דבר שאינו ראוי כמו שהוא לא למזבח ולא לבדק הבית, ודינו שימכר ויפלו דמיו להקדש, כל אלה, אם הקדיש אותם — מועלין בהן ובמה שבתוכן, שאם משתמש בהם לצורך הדיוט לאחר שהוקדשו — עובר על איסור מעילה, וחייב להביא קרבן כפרה.

כיצד? אם הקדיש בור מלאה מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, שדה מלאה עשבים, אילן נשוי (נושא, מלא) פירות — מועלין בהן ובמה שבתוכן;

אבל אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא הבור מים, או שהקדיש אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים — מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, אלו דברי ר' יהודה; ר' יוסי אומר: הקדיש את השדה ואת האילן — מועלין בהן ובגידוליהם, מפני שהן גידולי הקדש שהם צומחים מתוך דבר מוקדש.

תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך, שאם הקדיש אותם כשהם ריקים — לא הוקדש מה שנוסף בתוכם לאחר מכן, ונראים דברי ר' יוסי — בשדה ואילן. ותוהים על דברי רבי: האי מאי [זה מהו]? בשלמא [נניח] זה שהוא אומר נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך — מכלל הדברים עולה דפליג [שחולק] ר' יהודה על ר' יוסי לענין שדה ואילן, ואכן ר' יהודה אומר כך במפורש, שאין מועלים בפירות שנוספו להם לאחר שהקדישם.

אלא כשהוא אומר נראין דברי ר' יוסי בשדה ואילן — מכלל דבריו עולה דפליג [שחולק] ר' יוסי על ר' יהודה גם בבור ושובך? וכי אפשר לפרש כן? והא [והרי] ר' יוסי שדה ואילן קאמר [אומר] שגידוליהם צומחים מתוכם, ואין נימוק זה שייך בבור ושובך, שאין המים והיונים באים מתוכם!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יוסי לדבריו של ר' יהודה קאמר [אומר הוא], שאף לשיטת ר' יהודה ראוי לאסור בשדה ואילן משום שהם גידולי הקדש, אף שר' יוסי עצמו סבור שגם בור ושובך מכניסים לרשות ההקדש מה שבא לתוכם, והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: אין אני רואה (מקבל) דבריו של ר' יהודה בשדה ואילן, מפני שהן גידולי הקדש, ונלמד מכאן: בשדה ואילן הוא שאינו רואה, הא [הרי] בבור ושובך רואה!

ומסבירים: הכי קאמר [כך אומר] רבי: נראין דברי ר' יהודה לר' יוסי בבור ושובך שאין מעילה במה שנוסף בתוכם לאחר זמן, שאף ר' יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן, אבל בבור ושובך מודי ליה [מודה לו].

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם הקדישן כשהם ריקנין ואחר כך נתמלאו — מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אף מועלין במה שבתוכן.

אמר רבה: מחלוקת זו היא בשדה ואילן, שהתנא קמא סבר לה [הראשון סבור] כדעת ר' יהודה שהזכרנו, ור' אלעזר בר' שמעון סבר לה [סבור] כר' יוסי, אבל בבור ושובך — דברי הכל מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן.

אמר ליה [לו] אביי, ואלא והרי הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: הקדישן מלאין — מועלין בהן ובמה שבתוכן, ור' אלעזר בר' שמעון מחליף, כלומר, הופך את הדברים וסבור שאם הקדישם מלאים — אין מועלים במה שבתוכם.