וכי תימא [ואם תאמר], ביטול מקח לרבנן לית להו [לחכמים אין להם] במקרה זה, שאין לדעתם בכגון זה לא אונאה ולא ביטול מיקח, והאם לא? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית — אין להן אונאה. אמרו לו חכמים: לא אמרו אלא את אלו שהוזכרו קודם לכן באותה משנה, קרקעות, עבדים ושטרות. אבל בכל דבר אחר (ובכלל זה מכירת צמד ובקר) יש דין אונאה ודין ביטול מיקח!

ומתרצים: יש להסביר, כי מאי [מה פירוש] "אין דמים ראיה" נמי דקתני [גם כן ששנו] חכמים במשנתנו? דהוי [שהריהו] ביטול מקח. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, מדוע לדעת חכמים אין במקרה זה של צמד ובקר ביטול מקח, משום שכי אמור רבנן [כאשר אמרו חכמים] שיש דין אונאה וביטול מקח — הרי זה דווקא כאשר ההבדל במחיר הוא בשיעור כדי שהדעת טועה, ורק כשאפשר שהיתה זו טעות או רמיה יש בכך דין אונאה. אבל כשההבדל גדול כל כך בכדי שאין הדעת טועה — לא דנים כלל בדין אונאה, ומדוע? — אימור [אמור] שמתנה יהב ליה [נתן לו] שנותן לו סכום גדול עבור דבר שערכו קטן.

א משנה המוכר את החמור — לא מכר עימו את כליו, כלומר, את כלי הריתמה ושאר חפצים שרגילים להניח עליו. נחום המדי אומר: מכר את כליו. ר' יהודה אומר: פעמים שכליו מכורין, פעמים שאינן מכורין. כיצד? — היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: "מכור לי חמורך זה" — הרי כליו מכורין עימו. אם אומר לו: "האם חמורך הוא? אני רוצה לקנותו" — אין כליו מכורין, שהרי הוא כקונה חמור סתם, בלי להתייחס לכליו.

ב גמרא ובהסבר המחלוקת במשנתנו, אם כליו של חמור מכורים יחד עמו, אמר עולא: מחלוקת זו היא דווקא ביחס לשק שעליו, ודיסקיא זוג שקים שמשני צידיו, וכומני שהוא אוכף העשוי לישיבת נשים, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שסתם חמור לרכוב קאי [הוא עומד], ולכן כלים אלה שאינם לרכיבה אלא למשא, אינם נמכרים עם החמור. ונחום המדי סבר: סתם חמור למשאוי (למשא) קאי [הוא עומד], ולכן כלים אלה של משא נמכרים עמו. אבל אוכף ומרדעת (מעין שטיח שתחת האוכף), קילקלי (ריתמה) וחבק (רצועה שקושרים בה את האוכף) — דברי הכל מכורין, שאלו משמשים גם למשא וגם לרכיבה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר: "חמור וכליו אני מוכר לך" — הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני. ובזמן שאמר לו: "היא וכל מה שעליה מכורים לך "— הרי כולן מכורין. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאמר ליה [שאומר לו] "חמור וכליו", שהזכיר את הכלים במפורש, הוא דקני [שקונה] אוכף ומרדעת, הא [אבל] אם לא אמר ליה הכי [לו כך] — לא!

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר ליה [לו] "חמור וכליו" — נמי [גם כן] אוכף ומרדעת מכורין, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו], דאף על גב דאמר ליה [שאף על פי שאמר לו] "חמור וכליו", מכל מקום שק ודיסקיא וכומני לא קני [קנה].

כיון שהוזכר כמה פעמים כומני, שואלים: מאי [מה פירוש] "כומני" זה? אמר רב פפא בר שמואל: מרכבתא דנשי [אוכף שעשוי לרכיבת נשים] שיושבות לרוחב הבהמה, ולא כדרך רכיבה רגילה.

ועוד לענין המחלוקת במשנתנו, האם המוכר את החמור מכר גם את כליו, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם דווקא במקרה שהכלים עודן עליו, על החמור, היא מחלוקת, אבל בשאינן עליו — מודה להו [להם] נחום המדי לחכמים שהכלים אינם מכורים, או דלמא [שמא] דווקא בשאינן עליו היא מחלוקת, אבל בעודן עליו — מודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לנחום המדי שהכלים מכורים? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שעליו" — הרי כולן מכורין, ומשמע שהכלים מצויים עליו.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעודן עליו מחלוקת, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, שלמרות שבסתם אינו קונה את הכלים, אם אמר במפורש "הוא וכל מה שעליו" — קונה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין, הא מני [זו כשיטת מי היא]? הרי אף לדעת חכמים, גם אם לא אמר במפורש — קנה את הכלים שעליו!

ומשיבים: לעולם בשאין עודן עליו מחלוקת, והברייתא שיטת רבנן [חכמים] היא, אלא שמדובר בה במקרה שאין הכלים מצויים על החמור, ולפי זה יש לשנות מעט את נוסח הדברים ואימא [ואמור כך]: ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שראוי להיות עליו", כלומר, מה שהוא נושא עליו כרגיל — כולם מכורים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: פעמים מכורין, פעמים שאינן מכורין, והוא מפרט: כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו וכו', מאי לאו אמאי דקאמר [האם לא על מה שאמר] התנא קמא קאי [הראשון עומד, מתייחס] ר' יהודה? ומכאן שהמחלוקת בין התנא הראשון ונחום המדי היא במקרה שהכלים על החמור! ודוחים: לא, ר' יהודה