ולא היא (ואינו כן), שאמר רב יימר בר שלמיה: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מאביי עצמו: בין שאמר לו "מצר ארעא דמינה פלגא" [גבולות הקרקע שממנה נחצית קרקע זו] ובין "מצר ארעא דמינה פסיקא" [גבולות הקרקע שממנו היא נחתכת], אי [אם] אמר ליה [לו]: "אלין מצרנהא" [אלה גבולותיה] — מכר לו פלגא [מחצית], לא אמר ליה [לו]: "אלין מצרנהא" [אלה גבולותיה] — מכר לו רק תשעה קבין.

א ובענין דומה נאמר: פשיטא [פשוט הדבר] שאם אמר "יחלוק פלוני בנכסי" — כוונתו שנותן לו פלגא [חצי], אבל אם אמר "תנו חלק לפלוני בנכסי", מאי [מה הכוונה], איזה חלק מן הנכסים צריך לתת לו?

אמר רבינא בר קיסי: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: האומר "תנו חלק לפלוני בבור" — סומכוס אומר: אין נותנים לאותו פלוני פחות מרביע [מרבע] המים שבבור. אם אמר "תנו חלק לפלוני לחבית" — אין נותנים לאותו פלוני פחות משמינית מן המים שבבור. אם אמר כן "לקדרה" — אין נותנים לאותו פלוני פחות מאחד משנים עשר, אם אמר כן "לטפיח" (כלי לשתיה) — אין נותנים לאותו פלוני פחות מאחד מששה עשר.

ב ועוד במי שמכר ושייר חלק ממה שמכר, תנו רבנן [שנו חכמים]: בן לוי שמכר שדה לישראל, ואמר לו "על מנת שמעשר ראשון מן הפירות שיגדלו בשדה זו שלי הוא ", שאתה מתחייב לתת רק לי את המעשר הראשון (הניתן ללויים) משדה זה — מעשר ראשון שלו. ואם אמר "על מנת שמעשר זה יהיה לי ולבניי", הרי אם מת המוכר יתן לבניו;

ואם אמר לו שתנאי זה קיים כל זמן שהשדה זו בידך, הרי אם מכרה הקונה וחזר ולקחה (קנה אותה) — אין לו עליו כלום, אין המוכר הראשון יכול לדרוש ממנו עוד את הזכות למעשר הראשון, שהשדה כבר יצא מתחת ידו.

על גוף הענין, שהמעשר הראשון שלו, שואלים: אמאי [מדוע] יהא כך הדין? הלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכיצד יכול לקנות לו חלק מן התבואה שאיננה קיימת כלל! ומשיבים: כיון דאמר ליה [שהוא אומר לו] "על מנת שמעשר ראשון שלי", ממילא אפשר לומר ששיורי שייריה [שיור שייר] לעצמו את מקום המעשר, כאילו לא מכר אותו כלל, ומקום זה הרי הוא דבר שנמצא בעולם, ולכן פירותיו שייכים למוכר.

אמר ריש לקיש, זאת אומרת: המוכר בית לחבירו, ואמר לו על מנת שדיוטא (קומה) העליונה שלי — הרי דיוטא העליונה שלו.