ולסתום, אם חבירו סתם את החלון בפניו — לאלתר הוי [מיד הריהי] חזקה שישאר סתום, משום שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק, ואם לא מחה מיד — משמע שהסותם נהג כדין, או שהלה מסכים.

א שנינו במשנה: לקח בית בחצר אחרת — לא יפתחנו לחצר השותפין. מסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שמרבה עליהם את הדרך, שעכשיו יש אנשים נוספים הבאים מן הבית לחצר השותפים, ואין בעלי החצר רוצים שירבו בחצרם אנשים העוברים בה ומפריעים להם.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: אלא אם רצה — בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו; והרי גם בזה יש לומר אותו חשש: והלא מרבה עליו את הדרך! אמר רב הונא: מאי [מה פירוש] חדר שבנה? לא חדר חדש שהוסיף לביתו אלא שחדר שקיים בביתו — חלקו בשנים לשני חדרים, וכן מאי [מה היא] עלייה שאמרו? אפתאי (קומה פנימית) שחילקו את החדר הקיים לגובה, ועשו בתוכו עליה.

ב משנה לא יפתח אדם לחצר השותפין, כלומר, חצר שיש לו בה שותפות, פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, כדי שלכל אדם תהא מידה של פרטיות וצינעה. היה החלון קטן — לא יעשנו גדול, היה חלון אחד — לא יעשנו שנים. אבל פותח הוא לרשות הרבים אפילו פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, וכן אם היה חלון קטן — עושה אותו גדול, ואם היה אחד — עושה אותו שנים.

ג גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאין פותחים פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים" (במדבר כד, ב). ומסבירים: מה ראה? — ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, והתפעל מכך ואמר: כיון שכך ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.

ד שנינו במשנה: היה החלון קטן — לא יעשנו גדול. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] שפירוש הדבר הוא שפתח בר ארבעי [בן ארבע] אמות לא לישוייה בר תמניא [יעשה אותו בן שמונה], משום דקא שקיל תמניא [שהוא לוקח שמונה] אמות כנגדם בחצר בזכות הפתח הזה, שיש לו לאדם זכות שימוש בחצר ארבע אמות כנגד כל רוחב הפתח שלו. אבל אם היה בר תרתי לישוייה בר ארבעי [בן שתי אמות לעשות אותו בן ארבע] אמות — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר], לפי שיש לכל פתח (גם אם הוא קטן) זכות לארבע אמות. אמר ליה [לו] רבא: מצי אמר ליה [יכול הוא לומר לו]: בפיתחא זוטרא מצינא לאצטנועי מינך [בפתח קטן שלך יכול הייתי להצטנע, לשמור על צניעות, ממך], בפיתחא רבה לא מצינא אצטנועי מינך [בפתח גדול אינני יכול להצטנע לשמור על צניעות ממך].

ה עוד שנינו במשנה: היה לו פתח אחד — לא יעשנו שנים. ואף כאן סבר רמי בר חמא למימר [לומר]: פתח בר ארבעי [בן ארבע] אמות לא לישוייה תרי [יעשה אותו שניים] בני תרתי תרתי [שתיים שתיים] אמות, משום דקא שקיל תמני [שהוא לוקח שמונה] אמות בחצר, ארבע אמות לכל פתח ופתח, אבל פתח בר תמני לישוייה [בן שמונה אמות לעשות אותו שניים] בני ארבעי ארבעי [ארבע ארבע] — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר], שהרי אינו נוטל יותר מן החצר. אמר ליה [לו] רבא: מצי אמר ליה [יכול לומר לו] השכן: בחד פיתחא מצינא אצטנועי מינך [בפתח אחד שלך יכול אני להצטנע ממך], בתרי לא מצינא אצטנועי מינך [בשניים אינני יכול להצטנע ממך], שאינני יודע באיזה מהם אתה משתמש בכל פעם.

ו שנינו במשנה: אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. וטעמו של דבר — דאמר ליה [שאומר לו] לשכן שממול, שרוצה למנוע ממנו דבר זה: סוף סוף בסופו של דבר הא בעית אצטנועי [הרי צריך אתה להצטנע] מבני רשות הרבים. וכיון שאינך יכול לעכב אותם, ובהכרח אינך יכול לנהוג במקום זה מנהג צינעה, אם כן אף אינך יכול לעכב בפני מלפתוח פתח כנגדך.

ז משנה אין עושין חלל תחת רשות הרבים של בורות ושיחין (חפירה מאורכת) ומערות (חפירה מקורה). ר' אליעזר מתיר שיעשה חלל כזה אם היה בנוי על גביו כיסוי חזק כדי שתהא עגלה מהלכת עליו וטעונה אבנים ולא ישבר, שהרי אין נזק יכול להיגרם על ידו. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם רצה לעשות זיז או גזוזטרה — כונס את הכותל לתוך התחום שלו ומוציא זיזים וגזוזטראות עד גבול רשות הרבים. אם לקח (קנה) חצר ובה זיזין וגזוזטראות הבולטים לרשות הרבים — הרי זו בחזקתה ואינו צריך להסיר אותם משם.

ח גמרא שואלים: הלא לכאורה יפה אמר ר' אליעזר, שאם הכיסוי על החלל הוא חזק דיו להחזיק עגלה טעונה אבנים יעשנו, ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? ומשיבים: זימנין דמפחית ולאו אדעתיה [פעמים שייפחת הכיסוי הזה עם הזמן ולא יהיה בדעתו, לא יבחין בדבר], וייגרם מכשול לרבים.

ט שנינו במשנה: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. מסופר: ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה [היה לו זיז שהיה יוצא למבוי] וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק [ואדם אחד גם כן היה לו זיז שהיה יוצא] לרשות הרבים. הוו קא מעכבי עליה [היו מעכבים עליו] על אותו אדם בני רשות הרבים, שהיו מוחים בו על שהוציא זיז המפריע לתנועה. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: זיל קוץ [לך קצוץ את הזיז שלך].

אמר ליה [לו]: והא מר נמי אית ליה [והרי אדוני גם כן יש לו זיז כזה]! אמר לו ר' אמי: יש הבדל בין הדברים, דידי למבואה מפיק [שלי למבוי הוא יוצא], ומכיון שדרים במבוי אנשים מסויימים יכול אני לומר לך כי בני מבואה מחלין גבאי [המבוי מוחלים לי]. דידך [שלך] לרשות הרבים מפיק [הוא יוצא], מאן מחיל גבך [ומי מוחל לך]? שהרי אין הדבר שייך לאנשים מסויימים אלא לציבור.

ועוד מסופר: ר' ינאי הוה ליה [היה לו] אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי [היה אדם אחד שהיה לו גם כן] אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו [באו] בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה [שהיו מעכבים עליו, על אותו אדם] ודורשים שיקצוץ את האילן כמפורש במשנה (לעיל בבא בתרא כז,ב). אתא לקמיה [בא לפני] ר' ינאי להתדיין. אמר ליה [לו] ר' ינאי: