ודייני גולה אמרו: מחזיקין. אמר רב: הלכה כדייני גולה. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: הדר ביה מר משמעתיה [חזר בו אדוני משמועתו] שאמר שאין מחזיקין בנכסי אשת איש? אמר להו [להם]: מסתברא אמרי [מסתבר הדבר אמרתי] לגבי מקרים מסויימים, שיש חזקה אף בנכסי אשת איש. שהסביר רב את הדבר, כמו שלאחר דורות הסבירו רב יוסף, כאמור לעיל, כשהחזיק שלוש שנים לאחר מות הבעל.

א שנינו במשנה: ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה וכו'. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין לה חזקה, כיון דאית [שיש] לה זכות מזוני [למזונות] מנכסי בעלה, הרי מזוני [מזונות] הוא דקא אכלה [שהיא אוכלת] ואין מכאן הוכחה לחזקת בעלות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו במשנה אלא במקרה שיחד לה ארעא אחריתי [קרקע אחרת] למזונה ועל כך אמרה המשנה שאף שהיא אוכלת משדה שלא ייחד לה —

אין לה חזקה. ומדייקים ממה ששנינו במשנתנו: חזקה אין לאשה בנכסי בעלה, הא [הרי] ראיה יש, שאם הביאה ראיה בשטר שבעלה מכר לה את השדה — הרי הוא שלה. ויש לשאול: מדוע תהא זו ראיה? לימא [נאמר] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה]! שאם מציע לה את השדה למכירה, והיא תתרצה בדבר — יתגלה לו שיש לה כסף משלה, שלא סיפרה לו קודם על קיומו. ובאמת אינו מתכוון למכור מאומה, אלא לוקח ממנה כסף השייך לו!

האם שמעת מינה [שומע אתה מכאן] שהמוכר שדה לאשתו — קנתה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה]? ודוחים: לא, אימא [אמור] ודייק מן המשנה: הא [הרי] ראיה יש, אבל לא בשטר מכר, אלא בשטר מתנה אם הוציאה שטר שנתן לה את השדה במתנה.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא [היה אדוני אצלנו בערב בבית המדרש בתוך התחום, שאמרנו דברים מעולים] ולא שמעת. אמר ליה [לו] רב הונא: מאי מילי מעלייתא אמריתו [מהם הדברים המעולים שאמרתם]? אמר לו כך אמרתי: המוכר שדה לאשתו — קנתה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה].

אמר ליה [לו] רב הונא: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ואין בכך חידוש, דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא [הוצא את הכסף מכאן ותקנה בשטר]! שגם אם לא שילמה לו הכסף (או שאין הכסף באמת שייך לה) מכל מקום יש לה קנין בשדה מחמת השטר. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין) נקנין בכסף לבד ובשטר לבד ובחזקה לבד?

אמר ליה [לו] רב נחמן: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], אמר שמואל: לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר — לא קנה עד שיתן לו דמיה? ענה לו רב הונא: ולאו מותיב [והאם לא מקשה] על כך רב המנונא ממה ששנינו בברייתא: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו, בנייר, שוה פרוטה: "שדי מכורה לך", או "שדי קנויה לך" — הרי זו מכורה ונתונה?

ענה לו רב נחמן: ולאו [והאם לא] הוא עצמו, רב המנונא, מותיב לה [הקשה על כך] והוא עצמו מפרק לה [תירץ זאת] שמדובר במוכר שדהו מפני רעתה? שהשדה היה גרוע כל כך שבאמת לא היה לו ערך והמוכר רצה להיפטר ממנו, ובמקרה כזה גומר בדעתו להקנות אף בלא לקבל את המעות לידיו, אבל במקרים אחרים — לא. ונמצא שיש חידוש בדברינו, שהמוכר שדה לאשתו — קנתה, ואין אומרים שרק לגלות את כספה רצה.

ומעירים: רב ביבי היה מסיים בה בפירוש ברייתא זו משמיה [משמו] של רב נחמן, ובלשון אחרת אמרו שרב אשי אמר זאת: מדוע קנה בשטר לבד? כי אנו מניחים שבמתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר? — כדי ליפות את כחו, שלענין אחריות עדיף שטר מכר משטר מתנה.

מיתיבי [מקשים]: לוה מן העבד ואחר כך שחררו, או לוה מן האשה וגרשה — אין להן עליו כלום ויכול שלא להחזיר להם; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידם הוא דבעי [שרצה], ולא נתכוון ללוות באמת, אלא להוציא על ידם כסף השייך לו?

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], משום שמצטרפת לכך סברה נוספת, והיא שלא ניחא ליה לשווייה נפשיה [נוח לו לאדם לעשות את עצמו] "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), ולכן מסתבר שלא רצה באמת ללוות, אלא לגלות את הכסף שביד העבד או האשה. אבל אין סברה זו קיימת במי שמוכר דבר.

מסופר, שלח רב הונא בר אבין: המוכר שדה לאשתו — הרי זו קנתה