נאמר לגבי קרבן עולה: "יקריבנו... יקריב אתו" (ויקרא א, ג), וייתור הלשון מלמד שכופין אותו להקריב, יכול יקריב בעל כרחו לגמרי? תלמוד לומר: "לרצנו" (ויקרא א, ג), הא [הרי] כיצד אתה מיישב את הדברים? — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

משמע שאם כופים את האדם עד שהוא אומר "רוצה אני" הרי זה נחשב כעושה מרצונו, ואין צורך שיהא זה רצונו הפנימי, ומכאן רוצים ללמוד למכירה — גם אפשרות זו יש לדחות: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] בענין קרבן, דניחא ליה דתיהוי ליה [שנוח לו שתהיה לו] כפרה ומשום כך יש להניח שאכן רצונו בכך! ואלא נאמר כי יש להביא הוכחה לדברי רב הונא מסיפא [ממה ששנינו בסוף] של אותה משנה: וכן אתה אומר בגיטי נשים, שאם חייב אדם לתת גט כופין אותו בבית דין עד שיאמר "רוצה אני", ונחשב לו כאילו נתן מרצונו —

ודלמא שאני התם [ואולם שמא שונה שם], שאנו מניחים שהוא מתכוון לעשות זאת משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ואם כן אין להביא משם ראיה לענין מקח וממכר סתמי. אלא יש לומר כי דברי רב הונא סברא הוא [סברה היא], אגב אונסיה גמר [מתוך אונסו המוכר גומר בדעתו] ומקנה קנין גמור.

מותיב [מקשה] על סברה זו רב יהודה ממה ששנינו: גט המעושה, כלומר, שהכריחו את הבעל לכותבו, אם כפו אותו בבית דין של ישראל שמן הדין צריך לגרש את אשתו — הרי זה כשר, ובגוים — פסול, ואם גוים חובטין אותו ואומרין לו: עשה מה שישראל אומר לך — הרי גם הוא כשר. ואמאי [ומדוע] יהא גט המעושה בגויים פסול? התם נמי נימא [שם גם כן נאמר]: אגב אונסיה גמר [מתוך אונסו הוא גומר בליבו] ומגרש!

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי באמת כבר נאמר עליה], אמר רב משרשיא: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין, ולפי התורה אפילו בגוים הכופים אותו הגט כשר, שכיון שאמר הבעל "רוצה אני" די בכך, ומה טעם אמרו החכמים כי בגויים פסול? — כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה את עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה באופן זה שיכפה אותו הגוי לתת לה גט.

מותיב [מקשה] רב המנונא ממה ששנינו במקום אחר: אם לקח (קנה) יהודי שדה מסיקריקון (אנס גוי) שהכריח את בעליו של השדה להעביר לו את השדה שלא מרצונו, וחזר ולקח את השדה גם מבעל הבית — מקחו בטל לפי שהוא קונה שדה גזול. ואמאי [ומדוע]? התם נמי נימא [שם גם כן נאמר]: בעל השדה אגב אונסיה גמר ומקני [מתוך אונסו גומר ומקנה] אותו לאותו אדם, מפחד הסיקריקון!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], אמר רב: לא שנו שהמיקח בטל אלא באופן שאמר ליה [לו] בדיבור בלבד "לך חזק וקני" [החזק וקנה], אבל אם כתב לו בשטר — קנה.

ושואלים: ולשמואל שאמר: אף בשטר נמי [גם כן] לא קנה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: מודה שמואל היכא דיהב זוזי [במקום שהוא נותן כסף]. שמה שאמרו שכתיבת שטר באונס אינה נחשבת, הרי זה כשמעביר מרכושו לאחר בלא לקבל תשלום.

אבל אם משלמים למוכר, אף על פי שהוא הסכים למכר רק מתוך אונס — הרי זה מכר. ושואלים: ולרב ביבי שהיה מסיים בה בהלכה שאמר רב הונא, לעיל, ששטר שביד גזלן אינו ראיה, משמיה [משמו] של רב נחמן: קרקע אין לו לקונה שדה גזול, אבל מעות ששילם עבור השדה יש לו, ומחזיר לו המוכר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי משמע מדבריו שגם במקום שקיבל המוכר כסף (שהרי נאמר ש"מעות יש לו") גם אז אין מכר באונס, והקרקע אינה נקנית לקונה זה! ומשיבים: מה שאמר רב ביבי מימרא [אימרה] של אמוראים הוא, ומימרא [ואימרה] זו רב הונא לא סבירא ליה [איננו סובר אותה].

אמר רבא בסיכום: הלכתא [הלכה היא]: תליוהו וזבין [תלוהו ומכר] — זביניה זביני [מכירתו מכר]. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא