אלא לאו [האם לא] מדובר דליכא [שאין] עדים שמסר לו, וקתני [ושנה]: אומן מהימן [נאמן]. והטעם הוא: מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה היה אומר לו] "לקוחה היא בידי", מהימן נמי אאגריה [נאמן גם כן על שכרו], והרי זו הוכחה לשיטת רבה, שאם לא נמסר בעדים יכול האומן לטעון שהוא שלו!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לפרש כי מדובר גם דליכא [שאין] עדים, ובנוסף לכך והוא בלבד שלא ראה את הטלית ביד האומן, ויכול הלה לטעון "לא היו דברים מעולם".

אבל אם היתה הטלית בידיו של האומן — לא היה האומן נאמן. מתיב [מקשה] רב נחמן בר יצחק על דברי רבה, ממה ששנינו במשנתנו: אומן אין לו חזקה. ונדייק מכאן: אומן הוא שאין לו חזקה, הא [הרי] אחר במקרה כגון זה יש לו חזקה.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאיכא [אם שיש] עדים שראו כיצד נמסר החפץ (כפקדון, או בהשאלה), אחר אמאי [מדוע] יש לו חזקה? הרי יש עדים שאינו שלו! אלא לאו [האם אין] מדובר דליכא [שאין] עדים, וקתני [ושנה]: אומן אין לו חזקה, משמע שאין לו חזקה בכל מקרה. ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא לרבה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן, שקיבל מן האומן חפץ שאינו שלו — הרי זה ישתמש בהן בכלים שניתנו לו, עד שיבא הלה, בעל אותם הכלים, ויטול את שלו. אבל אם נתחלפו לו בגדים בבית האבל או בבית המשתה שבאים אנשים רבים בבת אחת, ופעמים שטועים ולוקחים בגד עליון שאינו שלהם — הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה, בעל הבגד, ויטול את שלו. ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה ומה שונה הסוף], מדוע מותר לו להשתמש בכליו של אחר שהגיעו לידיו מבית האומן, ולא באלה שלקח בטעות בבית האבל או בבית המשתה?

אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי [הייתי יושב לפני דודי] ר' חייא, ואמר לי טעם הדברים: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן "מכור לי (בשבילי) את טליתי"? כלומר, יתכן שאדם אחר ביקש מן האומן: לאחר שתתקן את הטלית אני מבקשך למכור אותה ולתת לי את התמורה.

ואם כן יתכן שהאומן טעה ומכר במקומה את טליתו של זה, ומחזיר לו במקומה את הטלית שניתנה לו לצורך מכירה. והואיל והאחר מקבל את כספו — זכותו של האומן לתת לזה את הטלית בינתיים. מה שאין כן בבית האבל או בבית המשתה, שנעשה הדבר בטעות, והאחר מחפש עדיין את טליתו. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב נחמן: לא שנו שמותרים הכלים בשימוש אלא שהוא, האומן עצמו נתן לו כלי של אחר, שאז יש מקום לסברה זו שהאומן נותן דבר שיש לו רשות עליו. אבל אם קיבל חפץ של אחר מיד אשתו ובניו של האומן — לא, שמסתבר לומר שטעו והחליפו. והוא האומן עצמו שנתן נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא דאמר ליה [שאומר לו] האומן: "אני נותן לך טלית" סתם, אבל אם אמר לו "אני נותן לך את טליתך" — לא, כי האי לאו [זו לא] טלית דידיה הוא [שלו היא] וטעות של חילופין היתה כאן.

ב אמר ליה [לו] אביי לרבא: תא אחוי [בוא ואראה] לך רמאי העיר פומבדיתא מאי עבדי [מה הם עושים], אמר ליה [אומר לו] אחד לחבירו: הב לי את סרבלאי [גלימתי] שמסרתי לך לתקן, אומר לו המקבל: לא היו דברים מעולם. אומר לו הנותן: הא אית [הרי יש] לי סהדי דחזיוה גבך [עדים שראו אותה אצלך]! אמר ליה [אומר לו]: הבגד ההוא שראו בגד אחרינא הוה [אחר היה], ובאמת, העדים שראו אינם יכולים להיות בטוחים לחלוטין שהיה זה של הטוען. אומר לו המפקיד: אפקיניה ונחזינהו [הוצא אותו ונראה אותו] ויעידו העדים אם שלי הוא! אמר ליה [אומר לו] האומן: איברא [באמת] לא מפיקנא ליה [אוציא אותו] בשבילך, כי אין ממש בטענותיך, ואיני הולך להראות לך את הבגדים של אחרים לצורך זה.

אמר רבא: שפיר קאמר ליה [יפה אומר לו], כלומר, אף שאולי רמאים הם, טענה זו טענה של ממש היא, שהרי