ושואלים: אמאי [מדוע] יכולים הם להעיד? הלא נוגעין בעדותן הן, שכל אחד מהם הוא שותף בדבר שהוא מעיד עליו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — באופן דכתב ליה [שכותב לו] שותף אחד לחבירו: "דין ודברים אין לי מעתה על שדה זו שדנים עליה ", כלומר, שהוא מסלק עצמו מכל חלק ושותפות בה. ושואלים: וכי כתב [וכאשר כותב] לו מאי הוי [מה בכך]? האם מועיל הדבר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שותפו: "דין ודברים אין לי על שדה זו" וכן אם אמר "אין לי עסק בה" וכן "ידי מסולקות הימנה" — לא אמר כלום, שאמירות אלה אין להן תוקף משפטי!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כשקנו מידו, כשעשו ביניהם השותפים מעשה קנין על ויתורו של האחד על כל זכות בשדה זה, ואז יש תוקף של הקנאה גמורה לשותפו בויתור זה, ואם עשה כן אינו עוד נוגע בעדותו. ושואלים: וכי [וכאשר] קנו מידו מאי הוי [מה בכך]? והלא בעדות זו שמעיד לטובת השותף (לשעבר) אף הוא נהנה, שהרי בכך הוא מעמידה בפני בעל חובו, שאם היה חייב כסף לאדם אחר קודם שהסתלק מן הקרקע, יוכל בעל חובו לגבות את החוב מקרקע זו שביד השותף, שכבר נשתעבדה למלוה, ולפיכך הריהו נוגע בעדות, ש

אמר רבין בר שמואל משמיה [משמו] של שמואל: המוכר שדה לחבירו אף שלא באחריות (שהתנה שלא יחזור הקונה ויגבה ממנו את תמורת השדה אם יתברר ששדה זו של אדם אחר היא) ונמצא שאין לו נגיעה בדבר, מכל מקום — אין מעיד לו לקונה עליה שהיא של הקונה, מפני שבכך מעמידה לגביה בפני בעל חובו שלו.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן בשותף שנסתלק מן הקרקע במה אנו עוסקים]? — באופן דקביל עליה [שקיבל עליו] אחריות לפצות את שותפו, אם תילקח הקרקע שנתן לו. ונמצא שאינו מרויח דבר אם יעיד לטובת השותף. ושואלים: אחריות דמאן [של מי]? אי נימא [אם תאמר] אחריות דעלמא [של אחרים], שהתנה שאם יטען אדם אחר לבעלות על הקרקע ויקחנה יחזיר לו סכום זה — כל שכן שנוגע בעדותו, דניחא ליה [שנוח לו] בזה שהקרקע נשארת ביד חבירו, משום שבכך הוא נפטר מן הצורך לפצותו! אלא יש לומר: שקיבל עליו אחריות דאתיא ליה מחמתיה [שתבוא לו מחמת עצמו], כלומר, שאם בגלל חובו שלו יבואו לגבות את השדה — יפצה את השותף. ולפי זה אין לו כל הנאה בעדותו, שהרי בין כה וכה יצטרך לשלם את חובו.

ושואלים לעצם הפתרון: וכי [וכאשר] שותף מסלק נפשיה מיניה [את עצמו ממנו, מחלקו בדבר] מי [האם] הוא באמת מסתלק ואינו נחשב נוגע בדבר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן ונתפס הגנב, והוא טוען שספר התורה שייך לו, אין דנין את הענין הזה בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה (כלומר, אין מקבלים עדות) מאנשי אותה העיר, מפני שכולם נוגעים בדבר. ואם איתא [יש] מקום לדין זה של סילוק, ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו [שיסתלקו שניים מהם מזכותם בספר התורה, וידונו]!

ודוחים: שאני [שונה] ספר תורה שלשמיעה קאי [הוא עומד] והכל חייבים לשמוע את הקריאה בו, ולכן גם אם מסתלקים מבעלות עליו, מכל מקום אינם מסתלקים מהנאה ממנו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא אחרת: האומר "תנו מנה לבני עירי" — אין דנין בדין מתנה זו בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ואם הסתלקות מועילה לענין עדות אמאי [מדוע] אין דנים בהם? ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו [שיסלקו שניים את עצמם מליהנות ממנה זה וידונו בו]!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בכסף שניתן לצורך ספר תורה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר: האומר "תנו מנה לעניי עירי" — אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ותחילה תוהים על לשון הברייתא: ותסברא [וכי סבור אתה] כי עניים שקלי [נוטלים, מקבלים] את הצדקה ואילו דייני מיפסלי [הדיינים נפסלים] על ידי כך? אלא אימא [אמור] ותקן כך: אין דנין בדייני עניי אותה העיר, כלומר, אם היו הדיינים בעצמם מעניי העיר אי אפשר לדון על ידם, משום שהם נוגעים בדבר, וכך גם אין מביאים ראיה מעניי אותה העיר. ולאחר שיישבנו את לשון הברייתא חוזרים להקשות ממנה: ואמאי [ומדוע] אומרים כן? הרי יש דרך אחרת: לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו [שיסלקו שניים מהם את עצמם ממתנות אלה וידונו]!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בספר תורה שאותו אדם תרם את הכסף עבור ספר תורה לבני עירו. ואמאי קרי להו [ומדוע קרא להם] "עניים"? שהכל אצל ספר תורה עניים הן, משום שהספרים יקרים ואינם מצויים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדקתני [כפי ששנה] והמשמעות היא שנתן מתנה עבור עניים ממש, ומדובר בעניי דראמו עלייהו [בעניים שמוטלים עליהם] על אנשי העיר כולם, וחייבים לפרנסם, ולפיכך נוגעים הם בדבר. ומבררים: והיכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ענין של עניים המוטלים עליהם? אי דקיץ להו [אם שקצוב להם] סכום הצדקה, שכל אחד מבני העיר נותן לעניים, ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו [שיתנו שניים מהם מה שקצוב להם

לעניים וידונו], שהרי שוב אינם נוגעים בדבר! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — באופו שלא קיץ להו [קצוב להם] סכום מסויים, אלא העניים מקבלים לפי צרכיהם, ועדיין החובה לדאוג לעניים אלו מוטלת על בני העיר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם דקיץ להו [שקצוב להם] סכום מסויים ומכל מקום ניחא להו [נוח להם] לבני העיר שהמתנה ניתנת לעניים, שכיון שרווח להם עתה רווח עוד, וצדקה זו — מקילה את העול מעל אנשי העיר.

א עוד אמר שמואל שהשותפים נעשין שומרי שכר זה לזה.