ואין צריך לומר להם: "כתובו", אלא הם עצמם יכולים מיד לכתוב תעודה שבה הם מעידים שפלוני מחה בפניהם. וכן מודעא שמודיע שפעולה משפטית מסויימת שעומד לעשות, כגון מכירה, הוא מעשה שנעשה מפני אונס, שלא ברצונו, אף היא צריכה להיעשות בפני שנים, ואין צריך לומר: "כתובו", אלא כותבים מעצמם.

הודאה שמודה שהוא חייב ממון לאחר, צריך לעשות בפני שנים, ואולם במקרה זה צריך לומר להם: "כתובו". ואם לא ציוה שיכתבו — אין להם לכתוב שטר שמכניסו להתחייבויות שאינו חפץ בהן. קנין סודר שעושים כדי לגמור עיסקה, עושים בפני שנים, ואינו צריך לומר: "כתובו". קיום שטרות שבית דין מאשרים את כשרותו של שטר, וכותבים זאת על השטר — בשלשה

(סימן להלכות אלו: ממה"ק — מחאה, מודעה, הודאה, ק נין

). אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי ביחס להלכות האלה שאמר רב נחמן, הא קשיא [זה קשה] לי: האי קנין היכי דמי [קנין זה שהזכרנו איך הוא בדיוק] בתורת מה הוא נחשב? אי [אם] כמעשה בית דין דמי [הוא נחשב], אם כן ליבעי תלתא [שיצטרך שלושה] אנשים שייעשה בפניהם, שאין בית דין פחות משלושה! אי [אם] לא כמעשה בית דין דמי [הוא נחשב], אלא כעדות בלבד, אמאי [מדוע] אינו צריך לומר במפורש: "כתובו"? והרי זה כמו הודאה, שמחייב את עצמו בדבר, שאין העדים רשאים לכותבה ללא הוראה מפורשת!

בתר דבעי הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופתר אותה]: לעולם לאו [לא] כמעשה בית דין דמי [נחשב], והכא טעמא מאי [וכאן מהו הטעם] שאינו צריך לומר: "כתובו" כדי שיוכלו לכתוב? משום שסתם קנין לכתיבה עומד, שעשיית הקנין עצמה מורה שהוא רוצה שייעשה הדבר בכל מיני חיזוק.

א רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא כתבינן [אין אנו כותבים] מודעה כאשר בא אדם ומודיע שהוא עומד לעשות דבר מחמת שאונס אותו אדם מסויים לכך, אלא אמאן [על מי] שלא ציית דינא [מציית לדין], כי אז אי אפשר לומר לבעל המודעה: מדוע מסכים אתה לעשות עסקה שלא מרצונך ואינך תובע אותו לדין? ואילו אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו עלי ועליך אפשר לעשות מודעה, שפעמים אין אפשרות לפתור את הדבר באמצעות בית הדין. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: כל מודעא