מתקיף לה [מקשה על כך] רבא, מדוע קונה בעל האילן קרקע תחת האילן שלו? ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל הקרקע: כורכמא דרישקא זביני [כרכום הגינה מכרתי] לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל [את כרכום הגינה ולך], שלא מכרתי לך אלא זכות שימוש בקרקע לגידול הדקל, ולא את גופה של הקרקע! אלא אמר רבא: כאן מדובר בבא מחמת טענה, שהקונה טוען שהוסכם עם המוכר שהוא קונה את האילן והקרקע שתחתיו.

אמר ליה [לו] מר קשישא בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ואי כורכמא דרישקא זבין ליה, מאי הוה ליה למעבד [ואם באמת כרכום גינה לגידול מכר לו, מה היה לו לעשות] כדי שלא יחזיק בקרקע לאחר שלוש שנים ויטען שקנה ממנו במפורש גם את הקרקע? ומשיבים: איבעי ליה למחויי [היה צריך למחות] בתוך שלוש השנים.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שסומכים על מחאה כזו, הני [אותם] שטרות של משכנתא של סורא שהמלוה גובה את חובו על ידי שהוא מחזיק בקרקעו של הלווה ואוכל מפירותיה במשך זמן מסויים בהתאם לגודל החוב, דכתב [שכתוב] בה במשכנתא הכי [כך]: "במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בסוף השנים האלה תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה ", אי כביש ליה [אם יחביא אותו] המלוה את שטר המשכנתא, ואמר [ויאמר] לאחר שלוש שנים "לקוחה היא בידי", הכי נמי דמהימן [כך גם כן תאמר שהוא נאמן]? ודאי אין לומר כן, כי הסדר זה של פירעון משכנתא תיקנו חכמים, וכי מיתקני רבנן מילתא דאתי [מתקנים חכמים דבר שבא] בה לידי פסידא [הפסד]? אלא ההנחה היא כי איבעי ליה למחויי [צריך הוא למחות] לפני תום שלוש שנים ולהודיע שקרקע זו שלו היא, ואם לא — מפסיד הוא לעצמו את הקרקע. הכא נמי איבעי ליה למחויי [כאן גם כן היה צריך למחות] ולהודיע שקרקע זו שלו היא.

א משנה שלש ארצות לחזקה בתוך ארץ ישראל, והן: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ומה עניינה של חלוקה זו? אם היה בעל הקרקע ביהודה והחזיק אדם בקרקעו בגליל, או היה בגליל והחזיק ביהודה — אינה חזקה, אף אם לא מחה במשך שלוש שנים, עד שיהא בעל הקרקע עמו במדינה אחת. אמר ר' יהודה: לא אמרו שלש שנים של חזקה, אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא הרחוקה ויחזיק אדם בקרקע שלו שנה, ילכו ויודיעוהו שנה, שעד שיגיעו אנשים אל בעל הקרקע באספמיא תעבור עוד שנה, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת לדון עם המחזיק.

ב גמרא ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] התנא קמא [הראשון], מה היא שיטתו העקרונית? אי קסבר [אם הוא סבור] שמחאה שמוחה הבעלים שלא בפניו של המחזיק הויא [הריהי נחשבת] מחאה, אפילו אם היה ביהודה וגליל נמי [גם כן] תהא זו מחאה, ואם לא מחה — תהא חזקה למחזיק! אי קסבר [אם הוא סבור] שמחאה שלא בפניו לא הויא [אינה] מחאה, אפילו במקומות שונים בתוך יהודה ויהודה נמי [גם כן] לא תועיל המחאה,

שצריך למחות בפניו ממש! אמר ר' אבא בר ממל אמר רב, לעולם תפרש כי קסבר [הוא סבור]: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, ומשנתינו לפיה מחאה בגליל אינה נחשבת ליהודה — בשעת חירום (מלחמה) שנו, שאין לסמוך על כך שהשמועות עוברות ממקום למקום, ואין המחזיק יכול לטעון שצריך היה הבעלים למחות, ומשלא מחה — שדה זו שלו היא. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] יהודה וגליל דנקיט [שתפס]? שהרי היה צריך לומר סתם שתי מדינות שהן בשעת חירום?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו בכך],