א משנה חזקת הבתים, והבורות, והשיחין (בורות מרובעים), והמערות (בורות מקורים) המשמשים לאגירת מים, והשובכות של יונים, והמרחצאות, ובית הבדין שעוצרים בהם שמן, ובית השלחין (שדות מושקים בידי אדם), והעבדים, וכל דבר כיוצא בזה שהוא עושה פירות תדיר, שהשימוש שבו נמשך כל ימות השנה — חזקתן שלש שנים מיום ליום, ואם המחזיק באלה מביא הוכחה שהוא מחזיק ברכוש זה במשך שלוש שנים שלימות, יש להניח שהוא שלו. ואף אם יטען אדם אחר שרכוש זה היה שלו, או של אבותיו, קודם לכן — לא תתבטל בעלות המחזיק.

שדה הבעל (המושקית במי גשמים) שאינה עושה פירות אלא בעונות מסויימות בשנה, חזקתה שלש שנים ואינן מיום ליום שהרי אין מעבדים ונוטלים פירות משדות אלה ברציפות במשך שלוש השנים.

ר' ישמעאל אומר: שלשה חדשים של חזקה בשנה הראשונה, שלשה באחרונה, וחזקה של שנים עשר חדש באמצע — הרי אלה שמונה עשר חדש, ודי בהם לחזקת שדה הבעל.

ר' עקיבא אומר: חדש בראשונה, וחדש באחרונה, ושנים עשר חדש באמצע — הרי ארבעה עשר חדש.

אמר ר' ישמעאל: במה דברים אמורים שצריכים שמונה עשר חודש לשדה בעל? — דבר זה הוא בשדה לבן, שדה של דגן, אבל בשדה אילן, אם כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו (התאנים) — הרי אלו שלש שנים, שכיון שאכל שלושה מיני פירות הרי זו חזקה כאילו ישב בשדה שלוש שנים.

ב גמרא אמר ר' יוחנן, שמעתי מהולכי אושא מאלה שלמדו בסנהדרין באושא שהיו אומרים: מנין לחזקה שהיא שלש שנים? משור המועד, כיצד? — מה שור המועד, כיון שנגח שלש נגיחות ופגע בזדון באחרים — נפק ליה [יצא לו] מחזקת תם, וקם ליה [ועמד לו] מאז בחזקת מועד, הכא נמי [כאן גם כן] כיון שאכלה תלת שנין [שלוש שנים] — נפק [יצאה] לה הנחלה מרשות מוכר וקיימא לה [ועומדת היא] ברשות הלוקח.

ומקשים: אי [אם] מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב [אינו מתחייב], הכא נמי [כאן גם כן] עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה [אינה עומדת ברשותו]! ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] מכי [מכאשר], מהזמן שבו נגח שלש נגיחות הוי [הריהו] מועד,