אתו אומני ויתבי תותייהו [באים מקיזי דם ויושבים תחתם] ועושים שם את מלאכתם, ואתו עורבי אכלי דמא [והיו עורבים באים אוכלים מן הדם] וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי [ועולים על הדקלים ומפסידים את התמרים]. אמר להו [להם] רב יוסף: אפיקו [הוציאו] לי את קורקור מהכא [המקרקרים, העורבים, מכאן], כלומר, סלק את האומנים שלא יגרמו עוד להיזק. אמר ליה [לו] אביי: והא גרמא [והרי גרם בלבד] הוא ולא הם בעצמם מזיקים! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא [גרם בלבד] בניזקין אסור.

ושואלים: והא אחזיק להו [והרי כבר החזיקו] להשתמש כך במקום הזה ויש להם חזקת שימוש בזה! אמר לו: הא [הרי] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין, שאין אומרים שיש לאדם חזקה של שימוש בזמן שהוא מזיק. ושואלים: ולאו איתמר עלה [והאם לא נאמר עליה] שרב מרי אמר: מדובר דווקא בקוטרא [בעשן], ורב זביד אמר: בבית הכסא? כלומר, לא נאמר כלל זה אלא דווקא בנזקים חמורים כאלה, ולא בפחות מכאן. אמר ליה [לו]: הני לדידי, דאנינא דעתאי [אלה בשבילי, שדעתי אנינה ומפונקת], כי קוטרא [כמו עשן] ובית הכסא דמו [הם נחשבים] לי ולכן אני רשאי להרחיק אותם.

א משנה מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, שלא יבואו היונים לאכול מהזרעים שבעיר. ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו שטח נוסף מרחק חמשים אמה לכל רוח (צד) מן השובך; ר' יהודה אומר: בית מקום זריעה של ארבעת כורין תבואה, שהוא מלא שגר היונה, כלומר, מלוא מעוף היונה בבת אחת. ואם לקחו (קנה אותו), את השובך, עם הקרקע, אפילו אין מסביבו אלא בית זריעת רובע הקב, ולא יותר — הרי הוא בחזקתו ואינו צריך להוציאו משם.

ב גמרא ושואלים: חמשים אמה ותו [ויותר] לא? וזה המרחק שחוששים שיגיעו יונים? ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה לכך] ממה ששנינו: אין פורסין נשבין (מצודות) ליונים שלא יתפוס יונים השייכות לאדם אחר, אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס (ארבעה מילים, כלומר, שמונת אלפים אמות). משמע שיונים מרחיקות כדי שלושים ריס, וכאן אמר רק חמישים אמה!

אמר אביי: מישט שייטי טובא [לעוף עפים הם הרבה] ולכן צריכים להרחיק עד שלושים ריס כדי שלא יצוד יונים השייכות לחבירו, ואולם כרסייהו [כריסם] במרחק של חמשים אמתא מליא [אמה מתמלאה], ושוב אינם מזיקים כל כך. ושואלים: ומישט [ולעוף] רק שלשים ריס עפים ותו [ויותר] לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ובישוב עצמו אפילו היה גודלו מאה מיל לא יפרוס מצודה! רב יוסף אמר: מדובר בברייתא בישוב כרמים, שמקום הישוב רצוף כרמים וגינות, והיונים עוברות ממקום למקום אפילו מרחק גדול.

רבא אמר: מדובר שם בישוב שובכין, שהיו בו שובכים רבים מפוזרים. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום השובכין גופייהו [השובכים עצמם], שהרי אמרנו שצריך להרחיק מן השובך בלי קשר עם העיר! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי מדובר פה בשובכים דידיה [שלו], אלא שיש לחשוש שמא היונים של העיר עוברות דרך השובכים שלו; ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מדובר בשובכים של גוי שאינו מצווה להישמר בנזק העלול להיגרם לו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מדובר בשובכים של הפקר.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: בית ארבעת כורין מלוא שגר היונה. אבל אם קנה חצר שהיה בה השובך, אפילו היה המקום קטן — הרי הוא בחזקתו, ואינו צריך להוציאו. אמר רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] זאת רב זביד, זאת אומרת: בית הדין טוענין ללוקח (קונה) וטוענין ליורש, שהם עצמם אינם צריכים להסביר כיצד הגיע ליד המוכר או המוריש להם נכס זה, אם כבר החזיק בו שלוש שנים.

ומקשים: מדוע הוצרך רב זביד לומר זאת? הרי יורש — תנינא [כבר שנינו]: הבא משום ירושה — אינו צריך טענה להוכיח כיצד הגיע הדבר לידי מורישיו! ומשיבים: בענין לוקח איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר] הלכה זו, שטוענים לו. ומקשים: לוקח נמי תנינא [גם כן שנינו במשנה]: לקח (קנה) חצר ובה זיזין וגזוזטראות הבולטים לרשות הרבים — הרי זה בחזקתה ואין אומרים לו להסירם!

ומשיבים: מכל מקום צריכא [צריך הדבר להיאמר], דאי אשמעינן התם [שאם היה משמיע לנו רק שם] היינו אומרים שהוא דווקא גבי [אצל] זיז או גזוזטרא היוצא לרשות הרבים — משום דאימור [שאמור] שמא כונס לתוך שלו הוא כאשר נבנה מתחילה על ידי המוכר, ולא הוציא לתחום רשות הרבים. אי נמי אחולי אחול [או גם כן מחלו] בני רשות הרבים גביה [לו] על מה שהוציא לרשותם, שאם לא כן לא היו מניחים לו, אבל הכא [כאן] שמזיק לאדם פרטי — לא;

ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו רק כאן] במשנתנו, היינו אומרים: שכיון שיחיד הוא — אימא [אמור]: שמא פיוסיה פייסיה [פייס אותו] את שכנו במעות כדי שירשה לו לעשות כן, אי נמי אחולי אחיל גביה [או גם כן שמא מחל לו], אבל כאשר הנזק מגיע לרשות הרבים, שיש לומר מאן פייס ומאן שביק [את מי פייס ומי הניח, מחל לו] — אימא [אמור] שלא נעמוד בצד הלוקח, אם כן צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר.

שנינו במשנה שאם קנה את השובך, אפילו אם אין לצידו אלא בית רובע קרקע הרי הוא בחזקתו. ומקשים: והא [והרי] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין! ומדוע כאן כשהיונים שלו מזיקות בכל זאת יש חזקה? רב מרי אמר: מה שאמר רב נחמן, כוונתו דווקא בקוטרא [בעשן] שנזק חמור כזה אין בו חזקה, רב זביד אמר: בבית הכסא שריחו קשה ביותר.