לא משכחת ליה [מוצאת אותו], אי בטרפא [אם בעלה] — הרי הוא הדר פארי [חוזר וגדל].

א שנינו במשנה שלא יעמיד את נברכת הכובסין ליד כותל חבירו אלא אם הרחיק שלושה טפחים. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא מן המחמצן, שהיא כעין בריכה ששורים בה את הבגדים המתכבסים למשך זמן מסויים, אבל מן הנדיין, שהיא בריכה שמשפשפים בה את הבגדים המתכבסים — ארבע אמות. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נברכת הכובסין — צריך שירחיק מכותל חבירו ארבע אמות, ולכאורה יש לתמוה: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שמרחיק רק שלשה טפחים! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כדברי רב נחמן.

ואיכא דרמי להו מירמי [ויש שמשליכים אותם את המשנה והברייתא הללו כסתירה], תנן [שנינו במשנתנו]: נברכת הכובסין יש להרחיקה מן הכותל שלשה טפחים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שיש להרחיקה ארבע אמות! על כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא קשיא [אינו קשה]: כאן מן המחמצן מרחיק שלושה טפחים, כאן מן הנדיין מרחיק ארבע אמות. רב חייא בריה [בנו] של רב אויא: מתני לה בהדיא [היה שונה אותה במפורש כך], אלא אם כן הרחיק משפת מחמצן ולכותל שלשה טפחים.

ב שנינו במשנה שהחופר בור וכו' מרחיק שלושה טפחים וסד בסיד. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מהו הנוסח המדוייק במשנתנו: האם "וסד בסיד" תנן [שנינו], שנוסף להרחקה צריך גם לטוח את הדפנות בסיד, או דילמא [שמא] "או סד בסיד" תנן [שנינו], שבמקום להרחיק יכול לסוד בסיד?

ומשיבים: פשיטא [פשוט] ש"וסד בסיד" תנן [שנינו], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] ש"או סד בסיד" תנן [שנינו], כמו בחלקה השני של המשנה העוסק בגפת וכו', אם כן ליערבינהו וליתנינהו [שיערב וישנה אותם], את כל המקרים שבמשנה יחד, שהרי לפי גרסה זו הדין שווה בכולם!

ומשיבים: זו אינה הוכחה, דילמא [שמא] משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא [שאינו דומה היזק זה להיזק זה] הפרידה אותם המשנה, שהרי רישא [בתחילת המשנה] מדובר בהיזיקא דמתונא [היזק של לחות] ואילו סיפא [בסוף] מדובר בהיזיקא דהבלא [היזק של חום].

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: סלע הבא בידים שהוא רך ואינו צריך לחציבה — זה חופר בורו מכאן בחלקתו שלו, וזה חופר בורו מכאן, זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד. ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] בסלע שבא בידים צריך גם לסוד בסיד, הא [הרי אם] לא בא בידים — לא, אינו צריך לסוד בסיד!

ומשיבים: יש לומר כי הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא בא בידים נמי [גם כן] סד בסיד, ובא בידים איצטריכא ליה [נצרך לו להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כיון שבא בידים ליבעי רווחא טפי [שיצטרך רווח מרחק גדול יותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בכך.

ג שנינו במשנה שמרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלושה טפחים או סד בסיד. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת שבת: במה טומנין אוכל לשבת ובמה אין טומנין?

ואמרו שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין שהם לחין בין שהם יבשין, מפני שהם מתחממים מעצמם ומעלים את החום הקיים. ושואלים: מאי שנא הכא דקתני [במה שונה כאן ששנה] סלעים ולא קתני [שנה] חול, ומאי שנא התם דקתני [ומה שונה שם ששנה] חול ולא קתני [שנה] סלעים?

אמר רב יוסף: ענין זה לפי המציאות הוא, שם לא שנינו סלעים לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. אמר ליה [לו] אביי: וכי דרכן של בני אדם להטמין אוכל בגיזי צמר ולשונות של ארגמן? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טומנין בגיזי צמר (צמר גזוז) ובציפי צמר (פקעות צמר מעובד, אך לא טווי), ובלשונות של ארגמן, ובמוכין (סמרטוטים), ואין מטלטלין אותן עצמן בשבת משום מוקצה!

אלא אמר אביי: יש לומר כאן כמליצת הכתוב "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג), שמזכיר דבר אחד והוא הדין לחבירו, תנא הכא [שנה כאן] סלעים והוא הדין לחול, תנא התם [שנה שם] חול והוא הדין לסלעים. אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] אתה מפרש זאת בסגנון של "יגיד עליו רעו", ליתנינהו לכולהו בחדא [שישנה את כולם במקום אחד], וליתני חדא מנייהו באידך [וישנה רק אחד מהם במקום אחר] ונאמר שהוא הדין לאידך [לאחרים]!

אלא אמר רבא: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] שלא קתני [שנה] סלעים, משום דמשתכי לה [שהם שוברים, שורטים אותה], את הקדרה ולכן אין דרך בני אדם לטמון בהם כלל, הכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם] שלא קתני [שנה] חול, משום דמחמימי חיים ומקרירי קריר [שמ דברים חמים הוא מתחמם ומדברים קרים הוא מתקרר] והוא עצמו אינו גורם נזק לכותל.

ומקשים: והא תני [והרי שנה] ר' אושעיא בברייתא שלו שמרחיקים גם חול! ומשיבים: התם במתונא [שם מדובר בחול רטוב] וטעם ההרחקה שם הוא בגלל רטיבות. ושואלים: תנא דידן נמי ליתני ולוקמיה במתונא [התנא שלנו גם כן שישנה חול ונעמיד זאת בחול רטוב]! ומשיבים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה] אמת המים שגורמת לרטיבות, ומשום כך אין צורך גם לשנות חול רטוב.

ודוחים: זו אינה תשובה, אטו מי לא קתני [האם אינו שונה] אמת המים וקתני [ושונה] גם נברכת הכובסין? משמע שמפרט את כל הפרטים המצויים, ואם כן, היה צריך לשנות גם חול!

ומשיבים: הנהו צריכי [אלה צריכים], דאי תנא [שאם היה שונה] רק אמת המים היינו אומרים שצריך להרחיקה משום דקביעא [שהיא קבועה], שעוברים בה מים תמיד, אבל נברכת הכובסין שלא קביעא [קבועה] ופעמים יש בה ופעמים אין בה מים — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: ואי תנא [ואם היה שונה] נברכת הכובסין — הייתי אומר שצריך להרחיק משום דקוו וקיימי [שקבועים ועומדים] המים במקום אחד ומחלחלים, אבל אמת המים — לא, לכן צריכא [נצרכה לומר]. אבל חול אין צורך להזכיר.

ד שנינו במשנה שמרחיקין את הזרעים ואת המחרישה וכו', שאין חורשים ולא זורעים בתוך שלושה טפחים לכותל. ותוהים: מדוע היה צריך לשנות זרעים? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו של הרחקה משום מחרישה, שהרי צריך תחילה לחרוש כדי לזרוע! ומשיבים: מדובר כאן בזריעה באופן של מפולת יד, שזורע בלי חרישה.

ועוד שואלים: שנה מחרישה, ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו של הרחקה משום זרעים, שהרי חרישה היא רק הכנה לזריעה! ומשיבים: מדובר שם בחורש לאילנות. ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] משום מיא [מים], שהרי אם יש שם אילנות צריכים להעביר תעלת מים להשקותם, ומטעם זה יהא אסור! ומשיבים: תנא בארץ ישראל קאי [עומד, נמצא], דכתיב [שנאמר] בה: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא) ואין עושים שם תעלות לצורך השקייה.

ושואלים: למימרא [האם לומר, ללמוד מכאן] שזרעים