מעין העולם הבא שהחרישה והקציר באים כאחד, ואף כאן הבקר היו חורשות בזריעה והאתונות רועות ואוכלות מן הדברים הצומחים.

ועוד בפירוש הדברים באיוב: "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור. והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפל על הנערים וימותו... ויקם איוב ויקרע את מעלו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו. ויאמר ערם יצתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים" (איוב א, טז–כב)

"ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'. ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משט בארץ ומהתהלך בה" (איוב ב א–ב). אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), ובשעה שבקש לקבור את שרה לא מצא מקום כלל לקוברה, ולא הרהר אחר מדותיך, ולא טען כנגד ה' שלא מילא את הבטחתו.

ועל כך נאמר: "ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ועדנו מחזיק בתמתו, ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג).

אמר ר' יוחנן: אלמלא (אם לא היה) מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שנאמר "ותסיתני", כאדם שמסיתין אותו וניסת, שכאילו הקדוש ברוך הוא לא רצה בכך, אלא הסיתו אותו.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] לגבי דרך הנהגתו של השטן: יורד למטה לעולם הזה ומתעה את הבריות ומחטיא אותם, ואחר עולה למרום ומקטרג ומשטין על אותן הבריות שחטאו ומרגיז את הקדוש ברוך הוא, נוטל רשות ונוטל נשמה כעונש.

ומשיבים בענין איוב, נאמר שם "ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך. ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמר. ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו" (איוב ב, ד–ז). אמר ר' יצחק: קשה היה צערו של שטן יותר משל איוב, ומדוע? — משל לעבד שאמר לו רבו (אדוניו): שבור חבית ושמור את יינה. ואף כאן אמר לשטן שהוא יכול לעשות לאיוב כל מה שירצה, אבל שישמור את נפשו.

אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, שלושתם פנים של אותה מהות. הוא שטן המשטין ומנסה לקטרג על האדם ולהכשילו, דכתיב [שנאמר]: "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין" (איוב ב, ז). הוא יצר הרע, כתיב התם [נאמר שם]: "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה), וכתיב הכא [ונאמר כאן]: "רק את נפשו שמר" (איוב ב, ו), "רק אליו אל תשלח ידך" (איוב א, יב), ולמדים בגזירה שווה "רק" "רק". הוא מלאך המות, דכתיב [שנאמר]: "אך את נפשו שמר" (איוב ב, ו), אלמא בדידיה קיימא [נמצא שבו תלוי הדבר], משמע שהוא הוא מלאך המוות.

אמר ר' לוי: שטן שקטרג על איוב ופנינה שהציקה לחנה אמו של שמואל הנביא, לשם שמים נתכוונו. שטן — כיון דחזיא [שראה] להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר [שנוטה דעתו אחר] איוב ומשבח אותו, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה [ישכח את אהבתו] של אברהם. פנינה — דכתיב [שנאמר]: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה" (שמואל א' א, ו), כלומר, כדי שתצטער ותתפלל. דרשה [דרש] רב אחא בר יעקב בפפוניא את הדברים הללו, אתא [בא] השטן נשקיה לכרעיה [ונישק את רגליו] כתודה על שלימד עליו זכות. ומעתה דנים בדמותו של איוב, ובדבריו.

נאמר: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב, י). אמר רבא: ידוייק בפסוק, בשפתיו לא חטא, אבל בלבו חטא. והראיה לדבר: מאי קאמר [מה אמר]? "ארץ נתנה ביד רשע פני שפטיה יכסה אם לא איפו מי הוא" (איוב ט, כד), אמר רבא: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כלומר, שיש בכך רמז של כפירה גדולה, שהרי אמר שהארץ ניתנה ביד רשע, ומתכוון בכך לקדוש ברוך הוא. אמר ליה [לו] אביי: לא דבר איוב כאן אלא כנגד השטן, שהוא הרשע שבידו ניתנה הארץ.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כדברי תנאים] שנחלקו כבר בענין זה, ששנינו: "ארץ נתנה ביד רשע" — ר' אליעזר אומר: בקש איוב להפוך קערה על פיה; אמר לו ר' יהושע: לא דבר איוב אלא כלפי שטן.

ועוד בהסבר דברי איוב: "על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל" (איוב י, ז) — אמר רבא: בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, שטען שכל מה שהאדם עושה אינו עושה אלא מכוחו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אין להענישו על מעשיו. אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת את השור שפרסותיו סדוקות והוא כשר, בראת חמור שפרסותיו קלוטות (בלא סדק) ועשית אותו אסור; בראת גן עדן, בראת גיהנם; ובאותו אופן בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך! ואם כן, כיון שבראת אותם מתחילה צדיקים ורשעים, אין אתה יכול לבוא עליהם אחר כך בתרעומת על מעשיהם!

ומאי אהדרו ליה חבריה [ומה השיבו לו על כך חביריו] של איוב? — "אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל" (איוב טו, ד) על ידי דבריך אלה, כי אמנם ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, אבל ברא לו תורה שהיא תבלין למתק אותו, שלא ישלוט באדם.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בדברי איוב על עצמו: "ברכת אבד עלי תבא ולב אלמנה ארנן" (איוב כט, יג)? "ברכת אבד עלי תבא" — מלמד שהיה איוב גוזל שדה מיתומים, עובד בה ומשביחה ומחזירה להן, ונמצא שמברכים אותו על שדה שאבד להם, "ולב אלמנה ארנן" — שכל היכא דהוה [מקום שהיתה] אלמנה שלא הוו נסבי לה [היו נושאים אותה לאשה], הוה אזיל שדי שמיה עילווה, והוו אתו נסבי לה [היה הולך ומטיל את שמו עליה, מוציא קול שהיא קרובתו,

והיו נושאים אותה]. ועוד אמר איוב: "לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד" (איוב ו, ב) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, כלומר, אסור היה לו לומר דברים כאלה, ובאופן כזה, כאילו שוקל מה עשה לו ה', וכי יש חברותא [חברות] כלפי שמיא [שמים]? וכיוצא בזה דברים אחרים שאמר איוב: "לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו" (איוב ט, לג) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב שאמר כך, כלום יש עבד שמוכיח את רבו? ועוד נאמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא, א) — אמר רבא: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, איהו באחרניתא [הוא בנשים אחרות] לא הסתכל, אברהם אפילו בדידיה [בשלו, באשתו] לא איסתכל [הסתכל], דכתיב [שנאמר] בדברי אברהם לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה] לא הוה ידע לה [היה יודע בה] כמה היא יפה, מפני שלא היה מסתכל בה.

ועוד נאמר בדברי איוב: "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה" (איוב ז, ט) — אמר רבא: מכאן שכפר איוב בתחיית המתים, שהרי אמר שהיורד שאול לא יעלה, כדרך שהענן שכלה שוב אינו חוזר. ועוד נאמר "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם" (איוב ט, יז) — אמר רבה: איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו.

בסערה חרף — דכתיב [שנאמר]: "אשר בשערה ישופני", אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב! בסערה השיבוהו — דכתיב [שנאמר]: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר. מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת. אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני" (איוב לח, א–ג), ומה פירוש "מן הסערה"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הרבה נימין (שערות) בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שהשערה יונקת ממנה, שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי (שאילו) שתים יונקות מגומא אחת — מחשיכות מאור עיניו של אדם. ואם בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?

ועוד אמר לו: "מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות" (איוב לח, כה) — הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס (תבנית) בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד — מטשטשות (ממיסות, מקלקלות) את הארץ והורסות אותה ואינה מוציאה פירות. ואם בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? אגב כך שואלים: מאי [כיצד] משמע דהאי [שזו] הלשון "תעלה" לישנא [לשון] דפוס היא? אמר רבה בר שילא, דכתיב [שנאמר]: "ויעש תעלה כבית סאתים זרע" (מלכים א' יח, לב).

נאמר באותו פסוק שבספר איוב: "ודרך לחזיז קלות" ומפרשים שכך אמר הקדוש ברוך הוא: הרבה קולות בראתי בעבים, וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו, כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד — מחריבין את כל העולם. ואם בין קול לקול לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?

ועוד, נאמר שם: "הידעת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר" (איוב לט, א) — יעלה זו אכזרית על בניה ואינה חסה עליהם, בשעה שכורעת