ואם בא לחתוך — חותך. ותוהים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מדוע הוזכר כאן ענין החיתוך? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: שעושה את הדברים באופן זה שאם מסיים מלמטה מתחיל מלמעלה מיד, כך שאם בא לחתוך — חותך, שאם לא יתחיל את הספר הבא אחריו בראש העמוד הבא — לא יוכל לחתוך את הספר.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מההלכה ששנינו בברייתא זו על מה ששנינו בברייתא אחרת, בה נאמר שצריך להניח קלף בתחלת ספר וסופו — כדי לגול. ונברר: כדי לגול מאי [מה]? אי [אם] כדי לגול עמוד — קשיא [קשה] ממה שאמרו בברייתא הראשונה שבסופו צריך להיות כדי לגול הקף, אי [אם] הכוונה היא כדי לגול הקף — קשיא [קשה] ממה שאמרו שם שצריך שיהיה בתחילתו כדי לגול עמוד!

אמר רב נחמן בר יצחק: לצדדין קתני [שנה], שנאמר הדבר באופן כללי סתמי שצריך שישאר קלף כדי לגול, כל דבר בהתאם לדין המיוחד שלו, בתחילתו כדי עמוד ובסופו כדי היקף.

רב אשי אמר: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] ששני הצדדים שווים לגלילה — הרי זה בספר תורה. כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן שכך ראוי לגלול אותם, וספר תורה נגלל משני צדדיו לאמצעיתו ולצורך כך עושה לו עמוד אילך ואילך, משני הצדדים של הספר. אמר ר' אליעזר בר' צדוק: כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין ספריהם, שבשני הצדדים היו עמודים, על מנת שיהא הספר גלול באמצעו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עושין ספר תורה לא שיהא ארכו (גובהו) יותר על הקיפו בזמן שהוא גלול, ולא הקיפו יותר על ארכו, אלא אורכו והיקפו צריכים להיות זהים. שאלו את רבי: שיעור אורכו של ספר תורה בכמה? אמר להן: בגויל (עור) — ששה טפחים. שאלוהו: בקלף בכמה? אמר להם: איני יודע.

מסופר: רב הונא כתב שבעין [שבעים] ספרי דאורייתא [ספרי תורה] בעצמו, ולא איתרמי ליה [הזדמן לו] אלא חד [אחד] שהיה אורכו בדיוק כהיקפו. רב אחא בר יעקב כתב ספר תורה חד אמשכיה דעיגלי [אחד על עורות של עגלים] ואיתרמי ליה [והזדמן לו] שיהיו אורכו והיקפו שווים. ומכיון שהצליח כך כך יהבו ביה רבנן עינייהו [נתנו בו חכמים עיניהם] בקנאה, ונח נפשיה [ונחה נפשו, נפטר] מחמת זה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב המנונא: כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה. אמר להו [להם]: דילמא [שמא] רק את הפסוק "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד) כתב, ולא ממש ארבע מאות ספרי תורה, שקשה לומר שיספיק אדם לכתוב כל כך הרבה. ובדומה לכך מסופר: אמר ליה [לו] רבא לר' זירא: נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי [ארבע מאות כרמים]. אמר ליה [לו]: דילמא [שמא] לא כרמים גדולים ממש, אלא כדי שיעור הכרם הקטן ביותר שנזכר בהלכה, שהוא שתים, שתי גפנים, כנגד שתים, ואחת, חמישית, יוצא זנב, כלומר, יוצאת ונמשכת מחוץ לריבוע.

מיתיבי [מקשים] על מה ששנינו פה לגבי אורך ספר תורה, ממה ששנינו בברייתא: ארון הברית שעשה משה, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, והוא נמדד באמה בת ששה טפחים; ולפי זה אורכו חמישה עשר טפחים, רוחבו תשעה טפחים, וקומתו תשעה טפחים.

והלוחות, ארכן ששה טפחים ורחבן ששה טפחים ועביין שלשה טפחים, והיו הלוחות מונחות לאורך, זו אחר זו, כנגד ארכו של ארון. אם כן, כמה לוחות אוכלות (תופסות) בארון? — שנים עשר טפחים, שאורך כל אחד מן הלוחות היה ששה טפחים. נשתיירו שם שלשה טפחים פנויים באורכו, שהוא סך הכל חמישה עשר טפחים, צא מהן (הוצא מן החשבון) עוד טפח אחד, חציו לכותל זה וחציו לכותל זה שהוא עובי עץ הארון עצמו — נשתיירו שם שני טפחים שבהן ספר תורה שכתב משה מונח. ומנין שהיה מונח שם ספר תורה?

שנאמר: "אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה" (מלכים א ח, ט); מאי [מה פירוש] "אין בארון רק"? הרי זה מיעוט אחר מיעוט ("אין", "רק"), ולפי כללי מדרש ההלכה אין מיעוט אחר מיעוט בא אלא כדי לרבות דבר אחר, ומה הוא מרבה? ספר תורה שמונח בארון.

ואומרים: בהסבריך עד כאן פירנסת (מילאת) את כל חלל הארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו: כמה לוחות אוכלות בארון שרוחבו תשעה טפחים? — ששה טפחים, נשתיירו שם שלשה טפחים, צא מהן טפח, שחציו לכותל זה וחציו לכותל זה לעובי עץ הארון עצמו — נשתיירו שם שני טפחים, ולמה עשו אותם? — כדי שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר בשיטה אחרת: כל המידות הללו היו באמה בת חמשה טפחים; ולפיכך אורך הארון שנים עשר וחצי טפחים, ורוחבו שבעה וחצי, וקומתו שבעה וחצי. והלוחות, ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה, והן מונחות באורכו של ארון; כמה לוחות אוכלות בארון לאורכו? — שנים עשר טפחים, נמצא שנשתייר שם חצי טפח, שהוא שלוש אצבעות אצבע לעובי כותל זה ואצבע לעובי כותל זה.

פירנסת ארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו שהיה שבעה טפחים ומחצה: כמה לוחות אוגדות (משתמשות) בארון? — ששה טפחים, נשתייר שם טפח ומחצה. צא מהן חצי טפח, אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה — נשתייר שם טפח שבו עמודין של כסף עומדין (מונחים), שנאמר: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן" (שיר השירים ג, ט–י) שפירשוהו כרמז לארון הברית ("אפריון") שעשה ה' ("מלך שהשלום שלו").

וארגז ששיגרו בו פלשתים דורון (מתנה) לאלהי ישראל מונח מצדו של הארון, שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך" (שמואל א ו, ח). ועליו על הארגז הזה היה ספר תורה מונח, שנאמר: "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה'" (דברים לא, כו). ונדייק: מצד הארון הוא מונח ולא בתוכו. ומעתה

מה אני מקיים כיצד אני מפרש את מה שנאמר "אין בארון רק" (מלכים א ח, ט), שמכאן למדנו, לשיטת ר' מאיר לעיל, שהיה בארון עוד משהו מלבד הלוחות עצמם? — לרבות