"רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (משלי כא, כא), ולענין חכמה כתוב "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לה). בעלי עושר, דכתיב [שנאמר שם]: "צדקה" שיוכלו לתת צדקה. בעלי אגדה, דכתיב [שנאמר שם]: "וכבוד", ומנין שהכוונה לבעלי אגדה? כתיב הכא [נאמר כאן] "וכבוד", וכתיב התם [ונאמר שם] "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה).

א תניא [שנויה ברייתא]: היה ר' מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן בעצמו? אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם שאנו זוכים במצוות על ידם, שאנו נעשים שליחיו לפרנס אותם. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן בגלל הצדקה מדינה של גיהנם.

אמר לו: אדרבה, זו הצדקה שמחייבתן את ישראל לגיהנם על שהם עושים כן! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו (אודותיו) שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך וכי לא כועס עליו? ואתם הרי קרוין עבדים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), ואם גזר הקדוש ברוך הוא על אדם שיהיה במחסור, נמצא שהנותן לו צדקה עובר על רצון הבורא!

אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל הפוך: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך על כך, האם כתגובה לא דורון (מתנה) משגר (שולח) לו? ואנן [ואנו] קרוין בנים, דכתיב [שנאמר]: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א)!

אמר לו טורנוסרופוס: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא) אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום ונמצא שהמשל שאני נתתי מתאים יותר! אמר לו ר' עקיבא, הרי הוא אומר: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז), אימתי מתי מתקיים "עניים מרודים תביא בית"? — האידנא [עכשיו] שצריכים להחזיק את החיילים הרומאיים בבתינו, וקאמר [ונאמר] על אותה שעה עצמה: "הלוא פרס לרעב לחמך".

דרש ר' יהודה בר' שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה בזמן שגוזר הקדוש ברך הוא את דינו לכל השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כמה כסף יפסיד. אם זכה — "הלוא פרס לרעב לחמך" הוא מוציא את סכום הכסף שנגזר עליו להוציא לצורך צדקה, לא זכה — "ועניים מרודים תביא בית".

ומספרים: כי הא דבני אחתיה [כמו מעשה זה שבני אחותו] של רבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי [ראה עליהם בחלום שהם צריכים להיחסר, להפסיד, במשך השנה שבע מאות דינרים], עשינהו, שקל מינייהו [כפה אותם, ולקח מהם ממון] לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי [נשארו אצלם שבעה עשר דינרים] מאותם שבע מאות, שלא לקח מהם. כי מטא מעלי יומא דכיפורי [כאשר הגיע ערב יום הכיפורים], שדור דבי [שלחו מבית] הקיסר נקטינהו [ולקחו מהם] שבעה עשר דינרים.

אמר להו [להם] רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון [אל תפחדו] שמא יקחו מכם עוד, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו [שבעה עשר דינרים שנשארו אצלכם אותם לקחו מכם]. אמרי ליה [אמרו ליה]: מנא ידעת [מניין יודע אתה]? אמר להו [להם]: חלמא חזאי לכו [חלום ראיתי עליכם], וסיפר להם את חלומו. אמרו ליה [לו]: ואמאי [ומדוע] לא אמרת לן דניתבינהו [לנו שהיינו נותנים אותם] לצדקה? אמר להו [להם]: אמינא, כי היכי דתעבדו [אמרתי, כדי שתעשו] מצוה לשמה, שאם הייתם יודעים מראש לא היתה המצוה לגמרי לשמה.

מסופר: רב פפא הוה סליק בדרגא [היה עולה בסולם], אישתמיט כרעיה בעי למיפל [נשמטה רגלו ועמד ליפול], אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן [עכשיו כך התחייב מי ששונא אותנו], כלומר, בלשון נקייה, והתכוון לומר: אני, כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה שמיתתם בסקילה?! אמר ליה [לו] חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו ומשום כך הראו לך שאתה ראוי לעונש זה.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה — כאילו עובד עבודה זרה, ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן]: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו" (דברים טו, ט), וכתיב התם [ונאמר שם]: "יצאו אנשים בני בליעל... וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יג, יד), מה להלן "בני בליעל" כוונתו עובדי עבודה זרה, אף כאן עובד עבודה זרה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, הריהם עושים בכך שלום גדול ומעמידים פרקליטין (סניגורים) גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים, שנאמר: "כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאום ה' את החסד ואת הרחמים" (ירמיה טז, ה), "חסד" — זו גמילות חסדים, "רחמים" — זו צדקה. ומכאן שכשיש בהם חסד ורחמים — יש עמהם שלום.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (ישעיה נו, א). הוא היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם, זה קשה מזה. הר שהוא קשה — ברזל שהוא קשה ממנו מחתכו, ברזל קשה — אור (האש) מפעפעו (מתיך אותו), אור קשה — מים מכבין אותו, מים קשים — עבים (עננים) סובלים (נושאים) אותן, עבים קשים — רוח מפזרתן, רוח קשה — גוף האדם סובלו יכול להכילו, גוף קשה — פחד שוברו, פחד קשה — יין מפיגו, יין קשה — שינה מפכחתו, ומיתה — קשה מכולם מכל הדברים הללו. [וצדקה — מצלת מן המיתה], דכתיב [שנאמר]: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב. משלי יא, ד).

דרש ר' דוסתאי בר' ינאי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, אדם מביא דורון (מתנה) גדול למלך — ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו, [ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו] ספק לבסוף רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן אפילו פרוטה לעני — זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך" (תהלים יז, טו).

ומסופר: ר' אלעזר יהיב [היה נותן] פרוטה לעני והדר מצלי [ואחר כך היה מתפלל], אמר, דכתיב [שנאמר]: "אני בצדק אחזה פניך". ושואלים: מאי [מה פירוש] "אשבעה בהקיץ תמונתך"? אמר רב נחמן בר יצחק: אלו תלמידי חכמים שבלימודם מנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה ("בהקיץ"), והקדוש ברוך הוא משביען מזיו השכינה לעולם הבא ("אשבעה תמונתך").

אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" (משלי יט, יז)? אלמלא מקרא כתוב כך אי אפשר לאומרו מדעתנו. כביכול מתקיים כאן מה שנאמר "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), שהרי מי שחונן דל נחשב כאילו הלוה להקדוש ברוך הוא.

אמר ר' חייא בר אבא: ר' יוחנן רמי [השליך, השווה שני מקראות], כתיב [נאמר]: "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות" (משלי יא, ד), וכתיב [ונאמר]: "לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב), שתי צדקות הללו למה? למה נאמר פעמיים "צדקה תציל ממות"? אחת שמצילתו ממיתה משונה בעולם הזה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם בעולם הבא. ואי זו היא שמצילתו מדינה של גיהנם? ההוא דכתיב ביה [זה שנאמר בו] "עברה", דכתיב [שנאמר]: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו). ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה?