א משנה השותפין שרצו לעשות מחיצה ביניהם בחצר שהם שותפים בה — בונין את הכותל לצורך המחיצה באמצע. ובמה בונים אותה מחיצה? מקום שנהגו בו לבנות מחיצה שכזו באבני גויל או באבני גזית או בכפיסין (אריחים, חצי לבנים) או בלבינין — בונין, הכל כמנהג המדינה.

אם בונים בגויל — שותף זה נותן שלשה טפחים מחלקו בקרקע, ושותף זה נותן שלשה טפחים, שכן עובי כותל שכזה הוא ששה טפחים. בגזית — זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין — זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינין — זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך, אם נפל הכותל — המקום והאבנים של שניהם ומחלקים ביניהם.

וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור באמצע הגינה המשותפת — מחייבין אותו לגדור. אבל בבקעה (שדה, כגון שדה תבואה) מקום שנהגו שלא לגדור — אין מחייבין אותו לגדור בינו ובין חבירו,

אלא שאם רצה אחד מן השותפים לעשות גדר, הריהו כונס לתוך השטח שלו ובונה, ועושה חזית (סימן היכר נראה) מבחוץ, בצד החיצוני של הכותל, הפונה כלפי חלק חבירו, כסימן שהוא בנה הכל בעצמו ובחלקו. לפיכך, אם נפל הכותל שבבקעה, שיש לו סימן כזה — המקום והאבנים שלו.

אף במקום שלא נהגו לגדור, אם עשו מחיצה מדעת שניהם — בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך, אם נפל הכותל — המקום והאבנים של שניהם.

ב גמרא בפירוש משנתנו סברוה [סברו הלומדים] כי מאי [מהי] "מחיצה" שבמשנה? — גודא [גדר], כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: מחיצת הכרם שבינו לבין שדה תבואה שנפרצה ומעתה הרי זה כאילו יש זרעים בכרם, ואם יישאר כך ייאסר הכל בהנאה משום "כלאי הכרם", אומר לו בעל התבואה לבעל הכרם: "גדור את מחיצתך". אם עשה כן וחזרה ונפרצה המחיצה — אומר לו שוב: "גדור",