א משנה הזורק אבן מרשות אחת לחברתה או למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת בשוגג, ונזכר שעשה עבירה מאחר (לאחר) שיצתה האבן מידו, אם קלטה (תפסה) אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור. וכן אם זרק אבן בשבת כדי לעשות חבורה, בין באדם ובין בבהמה, והעושה חבורה בשבת חייב חטאת, ונזכר עד שלא נעשית עדיין החבורה — פטור. זה הכלל: כל חייבי חטאות — אינן חייבין עד שתהא תחלתן, תחילת המעשה, וסופן, סוף המעשה, בשגגה. אבל אם היתה תחלתן בשגגה וסופן בזדון (בידיעת החטא), או תחילתן בזדון וסופן בשגגה — פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן בשגגה.

ב גמרא שנינו במשנה שהזורק בשוגג ונזכר לאחר הזריקה שזו עבירה, אם נתפסה האבן בידי אחר ולא נח — פטור. ומדייקים: הא [הרי] אם נחה האבן שזרק — יהא חייב, ומדוע? והלא נזכר, ותנן [ושנינו במשנתנו]: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן בשגגה, ואם נזכר קודם שנגמרה מלאכת הזריקה מדוע יתחייב עליה?! אמר רב כהנא: סיפא אתאן [בסוף המשנה בהכרח באנו] לדון במקרה מיוחד, כשזרק לכתא ומתנא (דבר הקשור בחבל או רצועה שתופסו בידו), שיכול להחזיר את החפץ אליו עד שינוח, לכן זה נקרא "תחלתו שוגג וסופו מזיד", כיון שעדיין ביכולתו לשנות את המעשה, אבל בראש המשנה, כיון שיצאה האבן מידו אין החרטה שלאחר מכן מועילה, כיון שאין ביכולתו לשנות את המעשה, ולכן זה נקרא "תחילתו וסופו שוגג".

ושואלים: הלא לכתא ומתנא אוגדו (מחזיקו) בידו הוא, ואין כאן זריקה כלל ולא נעשתה עבירה המחייבת חטאת! ומשיבים: לא לענין זריקה מדובר, אלא לעניין כגון שנתכוין לעשות חבורה על ידי זריקת חפץ הקשור בחבל. ושואלים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו במפורש במשנתנו]: הזורק אבן כדי לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה — פטור! אלא אמר רבא: הכלל נאמר במעביר חפץ, ולא בזורק, שמאחר שמחזיק את החפץ בידו במשך כל עשיית המלאכה, ובידו להניחו מתי שיתחרט, הרי זה נקרא "תחלתו וסופו בזדון".

ושואלים: והא [והרי] "זה הכלל" דקתני [ששנינו], על מקרה של זריקה קתני [שנינו], שהרי משנתנו בדיני זורק עוסקת. אלא אמר רבא: תרתי קתני [שני דברים נפרדים שנינו], וכך יש להבין את המשנה: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, אי נמי [או גם כן] לא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור.

רב אשי אמר: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה, המשנה, וכך יש לשנותה]: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור. ובאמת יכולים להסיק מכאן: הא [הרי] אם נחה — חייב, אלא שיש להוסיף: במה דברים אמורים — שחזר ושכח לפני שנח החפץ, אבל כאשר לא חזר ושכח — פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

ג שנינו במשנה, זה הכלל: כל חייבי חטאות חייבים רק כשתחילת המלאכה וסופה היו בשגגה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין זה: אם טלטל ברשות הרבים שתי אמות בשוגג, ואחר כך שתי אמות אחרות נזכר וטלטל במזיד, ושתי אמות אחרונות עד להנחתו טלטל שוב בשוגג, והשאלה היא האם אפשר לומר בכגון זה "תחילתו וסופו שגגה" או לא. רבה אמר: פטור, רבא אמר: חייב.

ומסבירים את שיטותיהם: רבה אמר: פטור, ואפילו לשיטת רבן גמליאל שאמר שאין ידיעה לחצי שיעור, שמי שנודע לו שעבר בשגגה בפחות מן השיעור הקטן ביותר הראוי להתחייב בו — אין ידיעה זו נחשבת כלל, ואינה מצטרפת ואינה מפסיקה. ואולם במקרה שלנו גם הוא יודה שפטור. וההבדל: התם [שם] הוא דכי קא גמר שיעורא [שכאשר נגמר שיעור] העבירה — בשוגג קא גמר [הוא נגמר], אבל הכא [כאן] שבמזיד נגמר השיעור — לא, שהרי שיעור ההעברה הקטן ביותר הוא ארבע אמות, וכשהיה החפץ בסוף ארבע אמות, לא היה זה בשוגג.

ומסבירים: ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] בזורק — הלא שוגג גמור הוא, שהרי בשתי האמות שהתחרט בהן שוב לא יכול היה לעכב את נפילת החפץ. אלא יש לומר שמדובר במעביר.

רבא אמר: חייב. ואפילו לרבנן דאמרי [לשיטת חכמים האומרים] שיש ידיעה לחצי שיעור, התם [שם] הוא שאמרו כן משום שבידו עדיין להשלים או להפסיק את המעשה, אבל הכא [כאן] שאין בידו לשנות את המעשה — אף הם יודו שלא חייב. ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] במעביר — הרי החפץ בידו! ואלא יש לומר שמדובר בזורק. ואם כן לפי בירור דברים זה לא נחלקו רבה ורבא אלא כל אחד מהם דן במקרה אחר.

ד אמר רבה: זרק אבן מרשות אחת לחברתה או למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת בשוגג, ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן — חייב. ושואלים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שאם קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה — פטור! ומשיבים: התם [שם] במשנתנו ששנינו שפטור הרי זה באופן שלא מכוין [התכוין] לזרוק בפי הכלב, אלא שהכלב בא וחטף את החפץ, וכיון שלא נעשתה מחשבת הזורק — פטור, ואילו הכא [כאן] ששנינו שחייב הרי זה באופן דקא מכוין [שהוא כן התכוין] ומאחר שהתכוין לזרוק בפי הכלב, הרי נח החפץ במקום שרצה, וחייב.

אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע להלכה זה ממה ששנינו במשנה: יש אוכל אכילה אחת ששיעורה כזית בלבד וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. כיצד? מי שהיה טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר מן המוקדשין, והיה זה ביום הכפורים, שחייב חטאת משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכיפורים. ואף חייב להביא אשם על מעילה, שעבר על האיסור ליהנות מן הקודש.

ר' מאיר אומר: אפשר להוסיף עוד חטאת אחת: אף אם היתה שבת והוציאו לכזית זה בפיו — חייב משום הוצאה בשבת. אמרו לו חכמים לר' מאיר: אינו מן השם, כלומר, חטאת זו שהוספת אינה מאותו ענין, כיון שאינו מתחייב בכך על אכילה אלא על הוצאה, ואילו אנו מחפשים חיובים הרבה על ידי אכילה אחת. אבל לעיקר הדין נראה שאף חכמים מסכימים שמתחייב על הוצאה זו בפיו. ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] אין דרך הוצאה בכך! אלא יש לומר: כיון דקא מיכוין [שהוא מתכוין] להוציא בדרך זו — מחשבתו משויא ליה [עושה אותו, את פיו] כמקום חשוב שיש בו הנחה ראויה. הכא נמי [כאן גם כן] כיון דקא מיכוין [שהוא מתכוין] לזרוק בפי הכלב מחשבתו משויא ליה [עושה אותו, את פי הכלב] כמקום