איברא עליה קרמי [אכן באמת, עליו הוא מוטל], משום שנאמר באותו ענין של השבת העבוט: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג), משמע שעל המלוה חלה במיוחד חובת הצדקה כלפי הלווה.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו שכבר נגענו בה קודם: מהו הדין בענין שיסדרו בבעל חוב, האם משאירים לבעל חוב מקצת רכושו שיוכל לחיות כדרכו (ולו גם בצמצום)? ומבחינת מקור ההלכה השאלה היא: מי גמר [האם לומד] הוא בגזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין, או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששלח רבין באגרתיה [במכתבו מארץ ישראל]: דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך היתה שאלה בנושא דומה, ששמעתי שדנו בה: האומר "הרי עלי מנה לבדק הבית" מהו שיסדרו בו? שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדיני ערכין.

ובזה ר' יעקב משמיה [משמו] של בר פדא, ור' ירמיה משמיה [משמו] של אילפא אמרי [אומרים]: דבר זה נלמד בקל וחומר מבעל חוב; ומה בעל חוב שמחזירין לו את המשכון — אין מסדרין לו כלום לאחר שלושים יום, הקדש שאין מחזירין לו משכון — אינו דין שאין מסדרין לו?! ואילו ר' יוחנן אמר: "איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקרא כז, ב) כתיב [נאמר], ומכאן נלמד שאין דין סידור מיוחד לערכים, אלא מה ערכין מסדרין — אף הקדש מסדרין.

ושואלים: ואידך [והאחר] החכמים האחרים שאינם סבורים כן, מה למדים הם מן ההשוואה הזו של נדרים וערכין? ומשיבים: ההוא לדעתם בא הדבר ללמד הלכה אחרת, לענין נידון בכבודו הוא דאתא. כלומר, שאדם המעריך חלק נכבד ועיקרי מגופו, אין אנו אומרים שדי לו שיתן רק דמי חלק זה, אלא יתן דמי כל גופו. ומן הכתוב "נדר בערכך" למדים: מה ערכין נידון בכבודו — אף הקדש נידון בכבודו.

ושואלים: ויסדרו בבעל חוב לפי קל וחומר מערכין; ומה ערכין שאין מחזירין משכון — מסדרין לו, בעל חוב שמחזירין לו משכון — אינו דין שמסדרין? ודוחים, אמר קרא [הכתוב]: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (שם כז, ח) ומדגיש שם הכתוב "הוא" לומר לנו שדווקא הוא דינו כן ולא בעל חוב.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שמסדרים לבעל חוב כיצד הוא דורש "הוא" זה? ומשיבים: האי [זה] כוונתו: עד שיהא במכותו (בעניותו) מתחילתו ועד סופו, שאם היה עשיר מתחילה או שהתעשר לאחר מכן אין מסדרים לו.

ושואלים מצד אחר: ויחזירו משכון בהקדש מקל וחומר מבעל חוב, ונאמר כך: ומה בעל חוב שאין מסדרים לו לאחר שלושים יום — בכל זאת מחזירים לו את המשכון, הקדש שמסדרין לו — אינו דין שמחזירין לו משכון? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך" (דברים כד, יג), שדבר זה נאמר במלוה רגיל, יצא הקדש שאין צריך ברכה.

על כך תוהים: ולא? והכתיב [והרי נאמר] "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (שם ח, י), משמע שאף הקודש צריך ברכה! אלא זה הטעם: אמר קרא [הכתוב] בענין השבת עבוט: "ולך תהיה צדקה" (שם כד, יג), ללמד: מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה.

ב מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רבה בר אבוה את אליהו הנביא דקאי [שהוא עומד] בבית הקברות של גוים. אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: מהו שיסדרו בבעל חוב? אמר ליה [לו] אליהו: גמר [למד] גזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין; גבי [אצל] ערכין כתיב [נאמר] "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז,ח), גבי [אצל] בעל חוב כתיב [נאמר] "וכי ימוך אחיך" (שם כה, לה).