אבל אם כבר מטא [הגיע] זמן חיוביה [חיובו] — רמי אנפשיה ומידכר [הריהו מטיל על עצמו ונזכר] בכל הפרטים.

ושואלים: מדוע סומכים אנו על חזקת בעל הבית? וכי שכיר חשוד שהוא עובר משום "בל תגזל"? ומשיבים: התם תרי חזקי [שם אצל בעל הבית שתי חזקות] הן, הכא חדא חזקה [כאן בשכיר חזקה אחת] היא. כיצד? לגבי בעל הבית איכא תרי חזקי [יש שתי חזקות]: חדא [אחת] מהן שאין בעל הבית עובר משום "בל תלין", וחדא [ואחת] שאין שכיר משהא שכרו בלא לתבוע. והכא [וכאו] יש רק חדא חזקה [חזקה אחת] ולא שתים.

א שנינו במשנה שאם יש עדים שתבעו — הרי זה נשבע ונוטל אפילו לאחר זמן. ושואלים: מה צורך יש בעדים? והא קתבעו לקמן [והרי הוא תובע אותו לפנינו]! אמר רב אסי: הכוונה — עדים שתבעו בזמנו. ושואלים: ודלמא לבתר הכי [ושמא לאחר מכן] פרע, ואם כן מה ההבדל אם תבעו בזמנו? אמר אביי: שהעדים מעידים שתבעו כל זמנו.

ושואלים: וכי לעולם לא פרע ליה [אינו פורע לו]?! האם מפני שתבעו בזמנו יוכל תמיד לתבוע מבעל הבית ויהא נאמן?! אמר רב חמא בר עוקבא: הכוונה היא שכנגד אותו היום של תביעה נותנים לו יום אחר שבו יכול השכיר לטעון שעדיין לא שולם לו.

ב משנה המלוה את חבירו והגיע זמן הפרעון ולא פרע — לא ימשכננו לקחת מרכושו דבר להבטחת תשלום ההלוואה אלא בבית דין, ואינו רשאי לקחת בעצמו. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" דברים כד, י–יא). היו לו ללווה שני כלים מאותו מין — נוטל אחד ומניח אחד ברשות הלווה.

ומחזיר המלוה את הכר בלילה שתשמיש לילה הוא, וצריך הלווה לישון עליו, ואת המחרישה שצריך לעבוד בה ביום — מחזיר ביום. ואולם אם מת הלווה — אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ללווה עצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין וגובה על ידי כך את חובו.

ג גמרא אמר שמואל: שליח בית דין שנתנו לו רשות לקחת כדי שיעור ההלוואה מנתח נתוחי [לחטוף] מן החייב כשנמצא בשוק — אין [כן], אבל משכוני [להכנס לביתו ולמשכן] — לא. ושואלים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל הדברים אתה למד כי בבית דין כן ממשכנין!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: אימא [אמור ופרש]: לא ינתחנו, כלומר, לא יקח ממנו בכח אלא בבית דין. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, דקתני סיפא [ששנינו בסופה של משנתנו]: לא יכנס לביתו ליטול משכונו. ונברר: מני [במי מדובר שם]? אילימא [אם תאמר] שבבעל חוב מדובר — הלא כבר מרישא שמע מינה [מתחילת המשנה לומד אתה] זאת, שהרי אמרנו שהמלוה אינו רשאי למשכנו! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא לשליח בית דין, ובכל זאת נאמר שלא יכנס לביתו!

ודוחים: אי [אם] משום הא [זה] — לא איריא [אינו שייך ואינו הוכחה]. ומדוע — שאפשר לפרש כי הכי קאמר [כך אמר]: המלוה את חבירו — לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל זה נלמד שבבית דין ממשכנים, ואולם בעל חוב אפילו נתוחי נמי [לחטוף משלו גם כן] לא, שאין מתירין לו כלל, כדי שלא יכנס לביתו ליטול משכונו.

מתיב [מקשה] רב יוסף על שמואל ממה ששנינו בברייתא: נאמר "לא יחבל ריחים ורכב" (דברים כד, ו), ומכאן נלמד: הא [הרי] דברים אחרים — חבל, רשאי אתה לחבול. וכן נאמר "ולא תחבל בגד אלמנה" (שם יז), ומכאן נלמד: הא [הרי] של אחרים — תחבל, ונברר: מאן [מי] יכול לעשות זאת? אי נימא [אם תאמר] שבעל החוב — הא כתיב [הרי נאמר] במקרא "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (שם י), אלא לאו [האם לא] הכוונה לשליח בית דין, ומשמע ששליח בית דין רשאי להכנס ולמשכן, אף כי אינו רשאי לקחת כל דבר!

תרגמה [הסביר אותה] רב פפא בריה [בנו] של רב נחמן קמיה [בפני] רב יוסף, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב פפא בריה [בנו] של רב יוסף קמיה [לפני] רב יוסף: לעולם מדובר בבעל חוב, והכתוב בתורה שאסור לו לקחת דברים מסויימים אין להבינו לעצמו, אלא כתוספת לאיסור הכולל להכנס לביתו של החייב, ולעבור עליו בשני לאוין. שאם למשל לקח ריחים ורכב עובר גם משום "לא תבוא אל ביתו" וגם משום לאו זה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מה ששנינו בברייתא אחרת: ממשמע שנאמר "בחוץ תעמד" (שם יא) איני יודע ש"האיש אשר אתה נשה בו יוציא" (שם)?! אלא מה תלמוד לומר "והאיש" שהוא לשון ריבוי — הרי זה בא לרבות שליח בית דין. ומציעים: מאי לאו [האם לא] נפרש ששליח בית דין דינו כלוה, שכשם שהלווה נכנס לביתו בכל עת, כן יכול שליח בית דין לעשות זאת.