וזה, השוכר, לפי שאין פעולתו [עבודתו] אצלו. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה?] אי [אם] שאמר להו [להם השוכר] שכרכם עלי — הרי שכרו עליו הוא שכל האחריות על השוכר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו לעבוד בשל חבירו — נותן לו השוכר שכרו משלם, ואחר כך חוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ולא נאמרה ההלכה שאמרנו אלא לאופן שאמר להו [להם]: שכרכם על בעל הבית, שאז מתחלקים הם במדת מה באחריות.

ואכן מסופר: יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה [היה אומר לו לשמשו] זיל אגיר [לך שכור] לי פועלים, ואימא להו [ואמור להם]: שכרכם על בעל הבית, כדי שלא תעבור ב"בל תלין". מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי [היו שוכרים זה לזה פועלים] מטעם זה.

אמר רבה בר רב הונא: הני שוקאי [אותם אנשי השוק] של סורא לא עברי [אינם עוברים] משום "בל תלין" כשאינם משלמים מיד לשכיריהם, כי מידע ידעי [יודעים הכל] שעל יומא דשוקא סמיכי [יום השוק הם סומכים], שאז הם מרוויחים, ויש בידם כסף, והפועל שנשכר להם יודע שלא יוכל לקבל שכרו בו ביום, אבל משום "בל תשהא" ודאי עובר אם משהה את התשלום לאחר יום השוק.

א שנינו במשנה ששכיר שעות גובה שכרו כל הלילה וכל היום שלאחריו. אמר רב: שכיר שעות שעבד ביום — גובה שכרו כל אותו היום, שכיר שעות שעבד בלילה — גובה כל אותו הלילה. ושמואל אמר: שכיר שעות של יום — אכן גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה וכל היום.

תנן [שנינו במשנתנו]: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: לצדדין קתני [שנה]. כלומר, אין לקרוא דבר זה כהלכה אחת, אלא כשתי הלכות צמודות: שכיר שעות של יום — גובה כל היום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה.

תנן [שנינו במשנה] עוד: היה שכיר שבת [שבוע], שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים), אם יוצא ביום — גובה כל היום, ואם יוצא בלילה — גובה כל הלילה וכל היום. משמע שהיוצא בלילה היה גובה גם כל היום!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שכיר שעות של יום — גובה כל יום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון אומר: שכיר שעות של יום — גובה כל היום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה וכל היום.

וממשיכה ברייתא זו: מכאן אמרו חכמים: כל הכובש שכר שכיר ואינו משלם לו עובר בחמשה שמות (איסורים) הללו, שיש בהם לא תעשה, וגם עובר על מצות עשה. כיצד? עובר משום "בל תעשק את רעך" (ראה ויקרא יט, יג), ומשום "בל תגזל" (ראה שם), ומשום "בל תעשק שכיר עני" (ראה דברים כד, יד), ומשום "בל תלין" (ראה ויקרא יט, יג), ומשום מצות עשה של "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ומשום לא תעשה של "ולא תבוא עליו השמש" (שם).

ומקשים: הלא אין חמישה איסורים אלה חלים כאחד, כי הני דאיכא ביממא [אלה שישנם ביום] — ליכא בליליא [אינם בלילה], ואלה דאיכא בליליא [שישנם בלילה] — ליכא ביממא [אינם ביום] ואיך יכול לעבור על כולם? אמר רב חסדא: שם שכירות בעלמא [המושג "הכובש שכר שכיר" בכלל] יש בו כל האיסורים האלה, ומצות עשה אחת.

ב מאחר ששנינו שהכובש שכר שכיר עובר בין השאר על "לא תגזול" ועל "בל תעשוק", מבררים: איזה הוא "עושק" ואיזהו "גזל", ומה ההבדל ביניהם? אמר רב חסדא: אם אמר לו: "לך ושוב", "לך ושוב", ועדיין אומר שיתן — זה הוא עושק, אם אמר: "יש לך בידי ואיני נותן לך" — זה הוא גזל.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת ממה ששנינו בברייתא: איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן — דומיא [בדומה] לפקדון בעינן דקא כפר ליה ממונא [צריכים אנו, שהוא כופר לו ממון] ולא כדברי רב חסדא שהוא מודה שחייב לו! אלא אמר רב ששת, זהו ההבדל: אמר לו "נתתיו לך" — זהו עושק, ואם אומר לו "יש לך בידי ואיני נותן לך" — זה הוא גזל.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי ממה ששנינו: איזה הוא גזל שחייבה עליו תורה קרבן דומיא [בדומה] לפקדון בעינן [אנחנו צריכים], דקא כפר ליה ממונא [שהוא כופר לו ממון] ואינו מודה כלל בחובו! אלא אמר אביי: אם אמר לו: "לא שכרתיך מעולם" — זה הוא עושק, אם אמר לו: "נתתיו לך" — זה הוא גזל.

ושואלים: ולרב ששת, מאי שנא [במה שונה] עושק דקשיא ליה [שקשה לו] והקשה על דברי רב חסדא וניסה ליישב, ומאי שנא [ובמה שונה] גזל דלא קשיא ליה [שאינו קשה לו] אף שלכאורה קושיית אביי היתה מעין הקושיא שלו! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: גזל כוונתו דגזליה והדר כפריה [שקודם גזל ממנו ואחר כך כפר בו]. ואין הכרח לפרש כדברי אביי דווקא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו עושק נמי דהדר כפריה [גם כן אפשר לומר שחזר וכפר בו]! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא התם כתיב [נניח שם, מובן כי נאמר] שם: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל" (ויקרא ה, כא) וכיון שנאמר "וכחש" — מכלל הדבר אתה למד דאודי ליה מעיקרא [שהודה לו מתחילה]. אבל גבי [אצל] עושק מי כתיב [האם נאמר] "או בעושק"? הלא "או עשק" כתיב [נאמר], שאין זה המשך הדברים הקודמים ביחס לכחש אלא הכוונה לעבירה לעצמה — שעשקו כבר.

ורבא אמר: אין צורך ליצור חלוקה מלאכותית, אלא זה הוא עושק זהו גזל, ולהלכה אין הבדל ביניהם. ולמה חלקן הכתוב לשני נושאים — לעבור עליו בשני לאוין, שאם גזל — עובר גם משום גזל וגם משום עושק.

ג משנה אחד שכר אדם שעובד אצלו ואחד שכר בהמה שמשכיר לו, ואחד שכר כלים שמשכיר לו — יש בו משום "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ויש בו משום "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג). אימתי עובר על איסורים אלה — בזמן שתבעו השכיר. ואולם אם לא תבעו — אינו עובר עליו. המחהו, כלומר, נתן הוראה לאחר לשלם לו עבור עבודתו וכגון אצל חנוני, שהיה הפועל רוצה לקנות פירות ואמר בעל הבית לחנווני שיתן לו פירות בסכום מסויים והפרעון עליו, או שהמחהו אצל שולחני — אינו עובר עליו, אם אין החנווני או השולחני משלם לו.

ועוד הלכה בדינים אלה: שכיר בזמנו, בזמן שבו תובע ואסור להלינו, אם בעל הבית טוען ששילם לו — נשבע השכיר שלא קיבל את שכרו ונוטל מבעל הבית. אבל אם כבר עבר זמנו — אינו נשבע ונוטל. אבל אם יש עדים שתבעו בזמנו ולא פרע לו אז — הרי זה נשבע ונוטל.

שכיר גר תושב יש בו משום מצוות עשה של "ביומו תתן שכרו", אבל אין בו משום מצוות לא תעשה של "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר".

ד גמרא שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כדעת תנא קמא [הראשון] הדורש בברייתא מ"מאחיך", ולא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה. על השאלה הזו שואלים שאלת הבהרה: מאי היא [מה זו], כלומר, הגמרא מתייחסת למקור מסויים, ואומרת שמשנתנו איננה מתאימה לו, ואולם מהו מקור זה? ומסבירים, דתניא [שכן שנינו בברייתא],