שכיר אם תובע שכרו ממעבידו בזמנו, ביום לאחר גמר המלאכה, והלה אומר שכבר פרקו, הריהו נשבע שעדיין לא קיבל שכרו ונוטל, שאף כי כרגיל הנתבע הוא הנשבע שאינו חייב, כאן תיקנו שהתובע־השכיר הוא שישבע ויטול.

ומכאן נדייק: שכיר הוא דרמו רבנן [שהטילו חכמים] חובת שבועה עליה [עליו] משום שבעל הבית טרוד בפועליו ומחמת טרחה פעמים נדמה לו ששילם כשלא שילם עדיין. אבל הכא [כאן] שוכר מהימן [נאמן] בשבועה ככל מי שנתבע לשלם ואין כנגדו ראיה גמורה.

א אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה [מי שהשכיר לו בית לחבירו] לעשר שנין [שנים] וכתב ליה שטרא [לו שטר] ולא נכתב בשטר זה תאריך, ולאחר זמן בא בעל הבית לשוכר ואמר ליה [לו]: נקיטת [החזקת בו] כבר חמש שנין [שנים] אף שהשכיר אומר שדר רק שלוש שנים — מהימן [נאמן המשכיר]. אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה לפי עקרון זה, אילו אוזפיה [הלוה לו] מאה זוזי בשטרא [דינרים בשטר], ואמר ליה [לו] הלווה: "פרעתיך כבר פלגא [מחצית] הסכום "— הכי נמי דמהימן [כך גם כן יהיה הדין שנאמן]?

אמר ליה [לו]: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — שטר בהלוואה לגוביינא קאי [לגביה הוא עומד], שהשטר הוא הראיה והאופן בו יגבה את כספו, אם איתא דפרעיה [אם אמנם פרעו] — איבעי ליה למכתבא אגביה [היה צריך לכתוב על גבו] שנפרע, אי נמי מיכתב עליה תברא [או גם כן לכתוב לו למשלם שובר]. אבל הכא [כאן] בהשכרה, אמר ליה [יכול הוא לומר לו]: האי דכתיבי [זה שכתבתי] לך שטרא — כי היכי [כדי] שלא תחזק עליה [תטען חזקה עליו] והשטר עצמו איננו משמש הוכחה אלא לכך.

ב אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם, כלומר, מי ששואל חפץ מחבירו ואומר לו "השאילני אותו בטובו" יכול להשתמש בו לעולם, ואין לכך כל גבול קבוע.

אמר רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: והוא דקני מיניה [שעשה קנין] ועומד החפץ ברשותו, ואם לאו — צריך להחזירו.

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב אשי: ויכול להשתמש כל כך עד שמהדר ליה קתיה [שיחזיר לו את הקת בלבד].

בדומה לזה אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה [מי שאומר לו לחבירו]: "אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא" [השאל לי מעדר לעדור בו פרדס זה] — רפיק ביה ההוא פרדיסא [עודר בו אותו פרדס]. אמר לו השאל לי את המעדר לעדור בו "פרדיסא" [פרדס] — רפיק ביה [עודר בו] כל פרדיסא דבעי [פרדס שהוא רוצה], ואפילו פרדס גדול. אמר לו "פרדיסי [פרדסים] אני רוצה לעדור בהם ", ולא קבע גבול — רפיק ואזיל [עודר בו והולך] כל פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתיה [הפרדסים שיש לו ומחזיר לו את קתו].

כיוצא בו אמר רב פפא האי מאן דאמר ליה לחבריה [מי שאומר לו לחבירו]: "אושלן האי גרגותא" [השאל לי את הבאר הזו] ונפלה התמוטטו כתלי הבאר — לא בני לה [אינו רשאי לבנות אותה], שהרי שאל ממנו באר זו. אם אמר לו סתם "גרגותא" [באר] ונפלה — בני לה [בונה אותה מחדש], שהרי אמר לו "באר" ולא פירש. אם אומר לו "בי גרגותא" [מקום באר השאל לי] — כרי ואזיל [כורה והולך] כמה גרגותי בארעיה [בארות באדמתו] עד דמתרמי ליה [שמזדמן לו מקום שיש בו מים]. ומעירים: וצריך למיקני מיניה [לעשות קנין ממנו, מבעל השדה] כדי שהסכם זה יהיה מוחלט, שאם לא כן יוכל בעל השדה לחזור בו מתי שירצה.

ג משנה המשכיר בית לחבירו ונפל הבית — חייב המשכיר להעמיד לו בית אחר כל זמו שכירותו. היה הבית קטן — לא יעשנו גדול, שהשוכר יוכל לומר שאינו רוצה בכך, ואם היה גדול — לא יעשנו קטן. היה זה בית אחד — לא יעשנו שנים, שנים — לא יעשנו אחד. לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם.

ד גמרא היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שאמר ליה [לו] המשכיר: הריני משכיר לך "בית זה". אם כן כיון שנפל אזל ליה [הלך לו ובטל ביתו] ושוב אין כאן טענה. אי [אם] מדובר באופן שאמר ליה [לו] המשכיר: "אני משכיר לך בית סתם", אחד אמאי [מדוע] לא יעשנו שנים, וכן קטן אמאי [מדוע] לא יעשנו גדול? שהרי לא פירש דבר בדבר הבית המושכר!

אמר ריש לקיש: מדובר באופן שאמר ליה [לו המשכיר: "בית שאני משכיר לך מדת ארכו כך וכך", ולכן חייב לספק לו בית כמו זה.

ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כן מה יש לומר], שאם היה זה תנאי מפורש — ברור שאינו יכול לשנותו!

אלא, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ריש לקיש, מדובר באופן שאמר ליה [לו] המשכיר: "בית כזה אני משכיר לך". ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה יש לומר] בכך? שאם כן התנאי ברור! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא לאופן דקאי אגודא דנהרא [שעומד הבית על שפת הנהר]. מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה פירוש] "כזה" שתאמר — שנתכוון דקאי אגודא דנהרא [שעומד על שפת הנהר] אבל לאו דווקא לגבי שאר הפרטים, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם תאמר "כזה" התחייב שיהיה כזה בכל הפרטים.

א משנה המקבל שדה מחבירו לעבד אותו, בין שעשה זאת כאריס שמקבל חלק מסויים מתנובת השדה, או שחכר את השדה תמורת תשלום קבוע, מקום שנהגו מקבלי השדה לקצור את התבואה — יקצור, במקום שנהגו לעקור את התבואה שצמחה ולא לחתכה במגל וחרמש — יעקור, מקום שנהגו לחרוש אחריו — יחרוש, הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בעל השדה והאריס בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין