חוץ מן ההוצאה, שהכוונה היא שנשאר רווח נקי של רביעית שמן אחרי שמשלם את דמי המסיקה ודמי הסחיטה מן הזיתים.

א שנינו במשנה: שטף נהר זיתיו וכו'. אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו כן אלא כשנעקרו הזיתים בגושיהן, כלומר, עם גושי האדמה שהיו מושרשים בהם ושנקלטו בקרקע החדשה, ולאחר שלש שנים שהם זמן איסור ערלה,

אבל בתוך שלש שנים לעקירתן — הכל של בעל הזיתים. דאמר ליה [שאומר לו] בעל הזיתים לבעל הקרקע: אי את נטעת [אם אתה היית נוטע] אותם בתוך שלש שנים מי הוה אכלת [האם היית אוכל מהם]? הלא בשלוש שנים הראשונות לנטיעה ערלה הם ואסורים בהנאה, אם כן, בעל כרחך מסכים אתה שהזיתים הללו נזונים מן האדמה שהביאו עמם ואינם כנטועים ברשותך ואסורים בהנאה ולכן הזיתים שעושים עתה שלי הם.

ומקשים: ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל השדה: אי אנא נטעי [אם אני הייתי נוטע] אותם, לאחר שלש שנים הוה אכילנא ליה כוליה [הייתי אוכל אותם כולם]. השתא קאכלת פלגא בהדאי [עכשיו במקרה זה אוכל אתה החצי איתי], שהרי אמרנו שיחלוקו. ואם כן, אף בשלוש השנים הראשונות מגיע לי חלק!

אלא לא כך נאמר, וכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ריש לקיש בגירסה שונה: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. דאמר ליה [שיכול הוא לומר לו]: אי אנא נטעי [אם אני הייתי נוטע] אותם, לאחר שלש שנים — מי [האם] לא הוה אכילנא ליה כוליה [הייתי אוכל אותם כולם]?

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל הזיתים: אי את נטעת [אם אתה היית נוטע] אותם — בתוך שלש לא הוה אכלת [היית אוכל] מהם כלל משום ערלה, השתא קא אכלת פלגא בהדאי [עכשיו אתה אוכל חלק אתי]? ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר הוא לו]: אי אנא נטעי [אילו הייתי אני נוטע אותם] — במשך שלוש השנים הוה קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא [היו קטנים והייתי זורע תחתם תרד וירק] והייתי מרוויח בהם, ונמצא אף אני מפסיד מגדרם של העצים, ודיי בחלק במשך שלוש השנים.

ב תנא [שנה החכם]: אמר הלה בעל הזיתים: "זיתיי אני נוטל" — אין שומעין לו ליטול את הזיתים בחזרה. ושואלים: מאי טעמא [מהו טעם] הדבר? אמר ר' יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל שלא לגרום לאבד את העצים של ארץ ישראל הצומחים עתה במקום זה. אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה [זה צריך], כלומר, לולא פירש לנו רבי יוחנן סברא זו לא היינו יודעים אותה מדעתנו.

תנן התם [שנינו שם במשנה], ר' יהודה אומר: המקבל (כאריס או קבלן לעבד שדה) שדה אבותיו מן הגוי — מעשר מן השדה הזה את כל המעשרות שחייב להפריש מכל שדה ונותן לו לגוי את חלקו, שנמצא מפריש מעשרות גם מחלקו של הגוי.

סברוה [סברו חשבו תחילה] מאי [מה פירוש] "שדה אבותיו" — הכוונה היא לארץ ישראל כולה, ואמאי קרו [ומדוע קוראים] "שדה אבותיו" — משום שהיא שדה אברהם יצחק ויעקב אבותינו.

וקסבר [וסבור] תנא זה: שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, כלומר, גם אם קנה הגוי קרקע בארץ ישראל אין הדבר מפקיע את הקרקע מידי חובת המעשרות ולכן חובה לעשר מתבואה שצמחה שם.

ועוד סבר כי מקבל — כחוכר דמי [נחשב]. מה חוכר, בין עבד [שעשתה] האדמה, ובין לא עבד [עשתה], בעי עשורי ומיתן ליה [צריך לעשר ולתת לו], דכי [שכמו] פורע חובתו לגוי דמי [הוא נחשב] כאשר נותן לו חלקו, ואינו רשאי להשתמש לשם כך במעשר. אף מקבל נמי [גם כן] כי [כמו] פורע חובתו דמי [הוא נחשב] ולכן מעשר ונותן לו.

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב זביד: אלא הא דתניא [זו ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק גוי (אדם שגזל את הקרקע בכח יחסיו עם השלטונות) — מעשר ונותן לו חלקו, ולשיטת הסבר זה: מאי איריא [מה שייך] מציק דווקא? אפילו אין מציק — נמי [גם כן] יתחייב לתת הכל!

אלא עלינו לחזור בנו מן הסברה הראשונה ולומר: לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ומקבל לאו [לא] כחוכר דמי [הוא נחשב],

ואולם מאי [מה פירוש] "שדה אבותיו" — שדה אבותיו ממש, שדה שהיה שייך קודם למשפחתו. ולדידיה [ולו עצמו] הוא דקנסוה רבנן [שקנסו חכמים] שיתן מעשר מן הכל, דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה [שמתוך שחביבה עליו הריהו מוסיף והולך על השכר לבעלים ומקבל אותה כקבלן]. אבל איניש דעלמא [אדם סתם] — לא.

ושואלים: ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן [והוא עצמו מה טעם קנסוהו חכמים] בשדה אבותיו? אמר ר' יוחנן: כדי שתהא ברה [נקיה] בידו, שכיוון שגזרו חכמים שיוסיף במעשרות נמצא שהוא משלם יותר מאחר ועל ידי כך לוחצים עליו שיחליט להתאמץ ולקנות בחזרה את השדה מיד המחזיק בה, ותחזור נחלת האבות לידי ישראל.

אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה [זה צריכה רב] שלא היינו מגיעים להסבר זה מכח עצמנו.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים בבעיה הבאה: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, שמעריכים לנוטע כמה הוציא וכמה השביח בשדה, וידו על התחתונה, שאם ההוצאות שלו היו פחותות משבח השדה — מקבל הוצאותיו, ואם שבח השדה פחות מהוצאותיו — נותנים לו שבח השדה בלבד. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ומשלם לו.

אמר רב פפא: ולא פליגי [נחלקו] רב ושמואל בעצם בהלכה זו, אלא כל אחד מהם דן במקרה אחר. כאן — בשדה העשויה ליטע נוהגים כשמואל, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע, בזו אמר רב שיד הנוטע על התחתונה.

ומעירים: והא דרב [והלכה זו] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] כהלכה ברורה, אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], כלומר, זו היא מסקנה מפסק הלכה בנושא דומה. שכך היה המעשה: דההוא דאתא לקמיה [שאדם אחד בא לפני] רב וטען שחבירו נטע את שדהו באילנות, אמר רב לזה: זיל שום ליה [לך והערך לו] כמה מגיע לו. אמר ליה [לו] בעל השדה: לא בעינא [אין אני רוצה] את העצים האלה. אמר ליה [לו]: זיל שום ליה [לך הערך לו] וידו על התחתונה, שיקבל פחות שבדברים. אמר ליה [לו] שוב אותו אדם: לא בעינא [אין אני רוצה], שאין רצונו כלל בעצים אלה, ואינו מוכן לשלם מאומה.

לסוף חזייה [לבסוף ראה אותו] שגדרה, את שדה הנטיעות הזה וקא מנטר לה [ושמר אותוה. אמר ליה [לו] רב: גלית אדעתיך דניחא גילית דעתך שנוח לך בנטיעות אלה, ואם כן זיל שום ליה [לך הערך לו] מה שעשה, וידו על העליונה שהרי מעשיך מוכיחים שאתה מרוצה בנטיעות.

ד איתמר [נאמר] שחנלקו האמוראים בבעיה זו: היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו. ואחר כך כשבעל החורבה טען שאיננו מרוצה. ואמר לו הבונה: אם כן, עציי ואבניי אני נוטל מכאן, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו ומשאיר מה שבנה.

מיתיבי [מקשים] הרי בענין זה שנינו בתוספתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו, ואם כן לימא [האם לומר] כי רב נחמן שאמר הלכה כשיטת בית שמאי?

ומשיבים: הוא שאמר דבריו, כי האי תנא [סמך על דברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת] לענין זה: שומעין לו, אלו דברי ר' שמעון בן אלעזר. ר' שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו, ואם כן, סמך רב נחמן על דעת ר' שמעון בן אלעזר שזו הלכה פסוקה לדעת הכל.

ושואלים: ולמעשה מאי הוי עלה [מה יהיה עליה] על הלכה זו? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: