א משנה המחליף פרה בחמור וילדה הפרה בינתיים, וכן המוכר שפחתו וילדה בינתיים, זה בעל הפרה או בעל השפחה אומר: עד שלא מכרתי ילדה, ולכן הוולד שייך לי. וזה הקונה אומר: משלקחתי (משקניתי) ילדה, והוולד שלי, כיון שאין הוכחה בדבר — יחלוקו.

היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה ומכר אחד מהם ולא פירש.

הלוקח אומר: גדול לקחתי, והלה המוכר אומר: איני יודע — זכה הלוקח בגדול.

ולהיפך, אם המוכר אומר: קטן מכרתי, והלה אומר: איני יודע — אין לו ללוקח אלא קטן.

זה הלוקח אומר גדול וזה אומר קטן — ישבע המוכר שהקטן מכר.

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו.

ב גמרא ושואלים: אמאי [מדוע] יחלוקו בדברים אלה? וליחזי ברשות דמאן קיימא [ונראה ברשותו של מי נמצא הולד] ולהוי אידך [ושיהיה האחר] המוציא מחבירו ותהא עליו חובת הראיה!

אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל: מדובר כאן בפרה העומדת באגם (אחו), שאיננה מצויה אז לא ברשות המוכר ולא ברשות הקונה. שפחה נמי [גם כן] מדובר באופן דקיימא בסימטא [שהיא עומדת, נמצאת], שאיננה שייכת לאף אחד מהם.

ושואלים: אף אז אפשר לומר: ונוקמא אחזקת דמרא קמא [ונעמיד אותה על החזקה של בעליה הראשון] וליהוי אידך [ושיהיה האחר], הלוקח, המוציא מחבירו עליו הראיה, שהרי כל עוד שלא הוכח שיצאה מחזקת בעליה הריהו עדיין בחזקתם!

ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כדעת מי היא] — כדעת סומכוס היא, שאמר: ממון המוטל בספק חולקין הטוענים עליו בלא שבועה.

ומקשים: אימור [אמור] שאמר סומכוס דבריו בטענת שמא ושמא, כאשר שני הצדדים אינם בטוחים בדבריהם, וטוענים שמא היו הדברים באופן זה. אבל בטענת ברי וברי, ששני הצדדים טוענים בוודאות שהוא שלהם, מי האם אמר כן?

אמר רבה בר רב הונא: אין [כן], אמר סומכוס יחלוקו אפילו בטענת ברי וברי.

רבא אמר: לעולם כי [כאשר] אמר סומכוס שיחלוקו הרי זה בטענת שמא ושמא, אבל בטענת ברי וברי לא אמר. ותני [ושנה] ותקן וגרוס בלשון משנתנו: זה אומר שמא עד שלא מכרתי, וזה אומר שמא משלקחתי.

תנן [שנינו במשנה]: זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע — יחלוקו.

בשלמא [נניח] לשיטת רבא מדסיפא [מכיון שבסופה] מדובר בטענת שמא ושמא — רישא נמי [בראשה גם כן] מדובר בטענת שמא ושמא. אלא לשיטת רבה בר רב הונא, שאמר: אין [כן], אמר סומכוס שיחלוקו אפילו בטענת ברי וברי, אם כן יש להקשות: השתא [עכשיו, הרי] בטענת ברי וברי אמר סומכוס שיחלוקו, ואם כן בטענת שמא ושמא מיבעיא [נצרכה לומר]?

ודוחים: אי [אם] משום הא [כך] — לא איריא [אינו שייך] להקשות, כי אפשר לומר: תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סופה של המשנה כדי לגלות לנו את משמעות ראשה], שלא תאמר שברישא [ראשה] מדובר בטענת שמא ושמא, אבל אם היה זה בטענת ברי וברי לא היה אומר סומכוס שיחלוקו, לכן תנא סיפא [שנה בסופה] בפירוש טענת שמא ושמא, כדי שנלמד מכאן: מכלל דרישא [מכאן שבראשיתה] מדובר בטענת ברי וברי, ואפילו הכי [כך] סבור כי יחלוקו.

ושואלים עוד, תנן [שנינו במשנתינו]: זה הקונה אומר גדול קנה וזה המוכר אומר קטן — ישבע המוכר שקטן מכר.

בשלמא [נניח] לשיטת רבא שאמר: כי [כאשר] אמר סומכוס שיחלוקו — בטענת שמא ושמא אמר כן, אבל בטענת ברי וברי — לא אמר, משום הכי [כך] ישבע, לפי שיש כאן טענת ברי וברי, ואף סומכוס מודה שחייב שבועה. אלא לרבה בר רב הונא שאמר: אין [כן], אמר סומכוס שיחלוקו אפילו בטענת ברי וברי, אמאי [מדוע] ישבע המוכר? יחלוקו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

ומשיבים: מודה סומכוס היכא דאיכא [במקום שיש] חיוב שבועה דאורייתא [מן התורה] שאין אומרים יחלוקו, אלא ישבע החייב, כדבעינן למימר לקמן [כפי שנצטרך לומר הלאה] בהמשך הדיון. וכיון שכאן יש מקום לחיוב שבועה כזו, אף סומכוס אומר שישבע.

ג שנינו במשנה: היו לו למוכר שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, ואמר המוכר שקטן מכר — ישבע שאכן את הקטן מכר. ותוהים, אמאי [מדוע] ישבע? הלא אין זה מודה במקצת הטענה, כי מה שטענו לגבי העבד הגדול — לא הודה לו, ומה שהודה לו — לא טענו!

ועוד, הרי מקרה זה "הילך" הוא, שבו אין מקום לישבע. שכן כאשר הנתבע מודה בדבר ואינו מעכב אותו כלל, אלא אומר "הילך" (=הא לך) — אינו חייב שבועה על השאר.

ועוד, הלא כלל הוא שאין נשבעין על העבדים, שהרי עבדים דינם כקרקעות!

אמר רב: מדובר כאן בטוענו דמי [דמים, מחיר], שאינו תובע את גוף העבד, אלא רק דמים; דמי עבד גדול, דמי עבד קטן, דמי שדה גדולה, דמי שדה קטנה. וכיון שהם מתדיינים רק בכספים ממילא נפתרות חלק מן השאלות הללו, שכן הוא מודה המקצת הסכום, וכן שאין זו שבועה על העבד על חיוב כספי.

ושמואל אמר: במשנה מדובר בטוענו לא על העבד עצמו אלא על כסות עבד גדול, והמוכר מודה לו בכסות עבד קטן, ובשדה — שטוענו על עומרי שדה גדולה שמכר לו, והמוכר מודה לו בעומרי שדה קטנה.