א גמרא על המשנה תוהים: נאמר שם שאם הסכים השואל, ושלח המשאיל ביד עבדו — חייב, ואולם הלא יד עבד כיד רבו שעבד נחשב מבחינה משפטית כהמשך של אדוניו, והמצוי בידו, כאילו היה ביד האדון, ואם כן, כל עוד הפרה בידי העבד כאילו לא יצאה מרשות המשאיל כלל, ומדוע חייב השואל?

אמר שמואל: מדובר כאן בעבד עברי, דלא קני ליה גופיה [שאין גופו קנוי לו] לאדון, שכן עבד עברי הריהו כפועל שכיר, שגופו אינו שייך לאדוניו, ומשום כך אין ידו כיד רבו. רב אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בעבד כנעני, נעשה כאומר ליה [לו] למשאיל: הכישה (הכה אותה) במקל והיא תבא מעצמה, שמרגע שיצאה מיד המשאיל עצמו הרי היא ברשות השואל, ואף כאן, כיון שהשואל הסכים לדבר, אין מציאותו של העבד מעלה או מורידה.

מיתיבי [מקשים] מברייתא ששנו בה: השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו, או ביד שלוחו — אם הסכים השואל לכך חייב, ואם שלחה ביד עבדו — פטור.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת שמואל אפשר להסביר כי מתניתין [משנתינו] מדברת בעבד עברי, ולכן המשלח ביד עבדו חייב, ואילו הברייתא מדברת בעבד כנעני. אלא לרב קשיא [קשה הסתירה]!

אמר [יכול היה לומר] לך לך: לא תימא נעשה כאמר ליה [אל תאמר ותפרש את המשנה שנעשה כאומר לו], אלא תימא [אמור] באופן שאמר ליה [לו] השואל למשאיל: הכישה במקל והיא תבא, שאז ודאי אם שלח גם את העבד עם הפרה אין זה מוריד מאחריותו של השואל.

דאיתמר [שנאמר] על מקרה כזה, מי שאמר לחבירו: השאילני פרת ך, ואמר ליה [לו] חבירו: ביד מי? ואמר ליה [לו] השואל: אינני צריך שליח, אלא הכישה במקל ותבא הפרה מעצמה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שיצאת (יצאה) הפרה מרשות המשאיל ומתה — חייב השואל. שכן על ידי כך קיבל עליו אחריות לפרה מאותו רגע.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו בברייתא, אמר אחד לחבירו: "השאילני פרתך". ואמר ליה [לו] ביד מי? ואמר ליה [לו]: הכישה במקל והיא תבא. כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה — חייב. והרי זו לכאורה ראיה גמורה.

אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עסוקים] — במקרה מיוחד, כגון שהיתה חצרו של שואל מצויה לפנים מחצרו של משאיל, דכי משלחה לה [שכאשר הוא משלח אותה] — ודאי להתם אזלא [לשם היא הולכת].

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר], שהרי במקרה זה ברור הדבר מעצמו ואין החכמים צריכים להודיענו דבר פשוט כל כך! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאיכא גזייתא [שיש פינות בחצר]. מהו דתימא [שתאמר]: לא סמכא דעתיה דלמא קיימא התם [אין דעתו סומכת על ההכאה במקל שמא תעמוד שם] בפינה ולא אתיא אזלא להדיא [תבוא ותלך במישרים], על כן קא משמע לן דסמכא דעתיה [השמיע לנו שבכל זאת סומכת דעתו], וקיבל על עצמו את האחריות לפרה.

ב אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, אם בקע בו עצים — קנאו, לא בקע בו — לא קנאו.

ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין מדובר? אילימא [אם תאמר] לענין אונסין, שהשואל חייב אם נשבר באונס — מאי שנא [במה שונה] דבר זה משאילת פרה, שכבר משעת שאילה נתחייב באונסין? אלא הכוונה היא לענין חזרה [החזרה] לבעליו, אם בקע בו — לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו] המשאיל ולומר "שוב איני רוצה להשאילך", אך אם לא בקע בו — מצי [יכול] המשאיל הדר ביה [לחזור בו].

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: המשאיל קרדום של הקדש — מעל בקודש ומשלם להקדש לפי טובת הנאה שבו, כלומר, לפי הכסף שמוכן אדם לשלם עבור אפשרות להשאיל קרדום, שהרי ודאי יש למשאיל הנאה מסויימת (ישירה או עקיפה) ממה שהוא משאיל, ועבור הנאה זו הוא משלם. ואם כן ברור שהחפץ נקנה מיד לשואל, עוד לפני השימוש בו. וחבירו ששאל את הקרדום הזה מותר לבקע בו לכתחילה, שהרי כיון שחבירו מעל, נעשה החפץ כשייך למשאיל.

ואי [ואם] לא קנאו בשאלה בלבד — אמאי [מדוע] מעל? ואמאי [ומדוע] חבירו מותר לבקע בו לכתחילה? ניהדריה [שיחזירנו] ולא ליקנייה [יקנה אותו] ולא לימעול [ימעל]. אלא ודאי סבור ר' אמי כי מרגע שהשאילו חפץ — קנה אותו השואל לענין זה שאינו חייב להחזירו למשאיל, ויכול להשתמש בו כל צורכו.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת רב הונא גם על דעת ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: כדרך שתקנו משיכה בלקוחות שמאותו זמן שמשך הקונה חפץ — החפץ נקנה לו, והמקח נגמר על ידי כך, כך תקנו משיכה בשומרים, שכאשר משך השומר את החפץ חלו עליו מיד כל החיובים והזכויות התלויים בשמירתו.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשם שתקנו משיכה בלקוחות — כך תקנו משיכה בשומרים, וכשם