לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, שחלה התמורה על בהמת החולין, וסופג את הארבעים, שלוקה מלקות מן התורה. ומכאן שדיבור בלבד, אף בלא מעשה – נחשב, וחייב עליו! אמר ליה [לו] ריש לקיש: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקים עליו. ואילו אנו דנים לשיטת חכמים, שאין נענשים על עבירה אלא אם כן עשה בה מעשה ממש.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה], את המשנה הזאת כשיטת ר' יהודה? והא קתני רישא [והרי שנינו בראשה]: הכל ממירין, אחד האנשים ואחד הנשים, והוינן [היינו עוסקים, מתקשים] בה: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי [להביא את מה], מה באה לשון זו להוסיף? ותירצנו: לאתויי [להביא] יורש שאף הוא ממיר קרבן שירש, ושלא כשיטת ר' יהודה,

דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה — האמר [הרי אמר]: יורש אינו ממיר, יורש אינו סומך! את הקושי הזה דוחים: מכאן אין הוכחה גמורה, כי אפשר לומר: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא [תנא זה של מסכת תמורה סבר כמותו בדבר אחד וחלק עליו באחד].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: החוסם את הפרה ודש בה – לוקה, ונוסף לכך משלם לבעל הפרה ארבעה קבין לפרה שזה שיעור אכילתה הרגיל בזמן דישה, ושלשה קבין לחמור. ושואלים: והא [והרי] כלל הוא בדיני עונשים שעבריין אינו לוקה וגם מת (נענש בעונש מוות), וכן אינו לוקה ומשלם, אלא מענישים עבריין רק בעונש אחד בלבד. אמר אביי: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר בכלל: לוקה ומשלם.

רבא אמר שיש מקום לחלק, שהרי האיסור הוא בינו ובין המקום ומשום כך לוקה, ואילו את ההפסד שגרם לבעל הפרה צריך הוא לשלם לו. וכשם שיש הלכה בענין אתנן זונה שאסור להשתמש בו לצרכי קרבנות ואמרו כל אתנן אסרה תורה, ואפילו בא על אמו ונתן לה אתנן זה הריהו באיסור זה. ואם כן, אף שוודאי אין האיש מתחייב לשלם בבית דין, שהרי הוא חייב מיתה משום שעבר בביאה על אמו, מכל מקום יש לו התחייבות מסויימת לתת, ולכן חל האיסור עליו.

רב פפא אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: משעת משיכה שמשך את הפרה כששכרה לדוש אצלו איחייב [התחייב] לה במזונותיה שתאכל בשעת דישה, ומילקא [וללקות] הוא לא לקי [לוקה] עד שעת חסימה ממש. וכיון שכך, נמצא שהתחייב בתשלום ממון קודם חיוב במלקות, שיש כאן שני חיובים שונים.

ב אגב הדיון בהלכות אלה, אמר רב פפא: הני מילי בעו מינאי דבי [דברים אלה שאלו ממני, אותי בני ביתו] של רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא [ופתרתי, עניתי, להם לאיסור] בשניהם, חדא כהלכתא וחדא דלאו כהלכתא [אחד לפי ההלכה, ואחד שלא כהלכה].

בעו מינאי [שאלו אותי]: מהו הדין בענין ללוש את העיסה של בצק בחלב? ופשטי להו לאיסורא כהלכתא [ופתרתי להם לאיסור כהלכה], שכן שנויה ברייתא: אין לשין את העיסה בחלב שמא יבוא לאכול מן הפת עם בשר, ואם לש — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין (מורחים) את התנור באליה (בשומן מאליית הכבש), ואם טש — כל הפת כולה אסורה מחשש שמא יאכל אותה עם חלב, עד שיסיק את התנור בלי פת למשך זמן מסוים ותישרף המשיחה הזו.

ואידך בעו מינאי [ושאלה אחרת שאלו ממני, אותי]: מהו הדין בענין להכניס בעלי חיים זכר ונקבה מין ושאינו מינו לדיר יחד, שהרי קיים חשש שמא יזדווגו, האם יש לחשוש משום איסור כלאיים, ופשטי להו לאיסורא דלאו כהלכתא [ופתרתי להם לאיסור שלא על פי ההלכה], ש

אמר שמואל: ובמנאפים מעידים עליהם העדים שנאפו זה עם זה עד שיראו אותם שנוהגים הם כדרך המנאפים, ואינם צריכים לראות את פרטי הפרטים של מעשה הביאה. אבל אם הרביע בכלאים אין מענישים עד שיעידו עליו שיכניס אבר הזכר לנקבה כמכחול בשפופרת. ואם כן, מובן מכאן שאין איסור בכלאים אלא במעשה גמור של הרבעה ביד, ואינו אסור כשרק היו יחד בדיר.

מתיב [מקשה] על כך רב אחדבוי בר אמי, ממה ששנינו: אילו נאמר רק "בהמתך לא תרביע" (ויקרא יט, יט) הייתי אומר שבכלל אסור לאדם לסייע בזיווג בעלי חיים, ולכן לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: "כלאים" (שם), שרק בכלאים אסור הדבר ולא בבעלי חיים מאותו מין.

על כל פנים לאו [האם לא] תלמד מכלל הדברים שבכלאים אחיזה נמי [גם כן] לא יעשה? ואם כן משמע שבכלאים אסורה לא רק הפעולה הממשית של זיווג בעלי החיים, אלא גם סיוע לכך (כאחיזה). ואם כן, הכנסה לדיר אחד אסורה מעיקר הדין! ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] המושג "אחיזה" האמור בברייתא זו — הכוונה היא הכנסה ממש של האבר, ואמאי קרי [ומדוע קורה] לה "אחיזה" — לישנא מעליא [בלשון מעולה, נקיה] נקט, שאינו רוצה לומר במפורש.

אמר רב יהודה: מין במינו כשרוצה לזווג אותם זכר ונקבה בהיתר, מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא [פריצות וחשש להרהור אין כאן]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — בעבידתיה טריד [בעבודתו הוא טרוד] ואינו בא לידי הרהור פריצות. מתיב [מקשה] על כך רב אחדבוי בר אמי: