ודבר נוסף: ונראין קרסין שהיו מחברים את היריעות השונות בלולאות ככוכבים ברקיע.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: היריעות התחתונות של המשכן היו של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש. ועליונות — של מעשה עזים, אף שמעשה עזים נחשב זול ופשו ט. ואולם גדולה חכמה שנאמרה ביריעות העליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. שאילו בתחתונות כתיב [נאמר]: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש" (שמות לה, כה), ואילו ביריעות העליונות כתיב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים (שמות לה, כו), ומשמעות לשון "נשא לבן" מורה על חכמה יתירה, והרי שטוויית יריעות העיזים היתה אומנות גדולה יותר מהכנת התכלת והארגמן. וכעין ביאור לדבר תניא [שנויה ברייתא] משום (משמו של) ר' נחמיה: שמטווה זה היה שטוף שרחצו את השיער על גבי העזים עצמן ואף טווי מן העזים, כלומר, בעודו מחובר בעיזים, ואומנות כזו דורשת חכמה יתירה.

ב אמר רב משום (בשם) ר' חייא: עגלות שנשאו את הקרשים במשכן תחתיהן וביניהן וצידיהן דינם כרשות הרבים. אמר אביי: בין עגלה לעגלה היה רווח כמלא ארך עגלה. וכמה היה ארך כל עגלה — חמש אמות. ושואלים: למה לי שתהיה העגלה ארוכה חמש אמות? בארבע ופלגא סגי [וחצי מספיק], שבין שמניח שלוש סדרות קרשים שרוחבם אמה וחצי, או ארבע סדרות על עוביין שהוא אמה, אינו זקוק ליותר מארבע אמות וחצי! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידחקו [יידחקו, יילחצו] הקרשים זה לזה וישאר רווח מסויים ביניהם.

אמר רבא: צידי עגלה כמלא רחב עגלה. כלומר, עובי הגלגל, והרווח בין הגלגל לגופה של עגלה היה כמלוא רוחב עגלה (תוספות). וכמה רחב העגלה — שתי אמות ומחצה. ושואלים: למה לי, מה צורך ברוחב זה לעגלה? באמתא ופלגא סגיא [באמה וחצי מספיק]! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידדו [ינתרו] הקרשים, שאם רוחב העגלה קטן ביותר לא יוכלו קרשים אלה לעמוד בשווי משקל.

ושואלים: אלא אות דבר דקיימא לן [שמוחזק בידינו] כי דרך רשות הרבים רוחבה שש עשרה אמה אנן דגמרינן לה [אנחנו שלומדים אותה] מן המשכן, הרי יש להקשות: של המשכן חמיסרי הואי [חמש עשרה היו], שכאשר עמדו שתי עגלות זו בצד זו, הרי רוחב העגלות עצמן והרווח שביניהן ותוספת הקרשים כל אלה אינם אלא חמש עשרה אמות ברוחב! ומשיבים: אמתא יתירא הואי דהוה קאי [יתירה היתה שם שהיה עומד] בה בן לוי, אחד מן הלויים, דכי משתלפי [שכאשר נשמטים] הקרשים הוה נקיט להו [היה אוחז אותם] ומיישרם. ולכן היה רוחב הדרך לפחות שש עשרה אמות.

ג משנה חולית הבור שהיא האבן המקיפה את הבור ומשפתה העליונה עד תחתית הבור עומק עשרה, וכן הסלע, שהן גבוהין עשרה טפחים ורחבן ארבעה טפחים, הנוטל מהן חפץ ומוציאו לרשות הרבים, או הנותן על גבן חפץ שהביאו אליהם מרשות הרבים — חייב משום הוצאה מרשות לרשות. היו פחות מכן ברוחב או בגובה — פטור, לפי שאין זו נחשבת רשות לעצמה.

ד גמרא שואלים: למה לי למיתני [לו לשנות] "חולית הבור והסלע"? ליתני [שישנה] "הבור והסלע", ונלמד מסלע דין גובה עשרה טפחים, ומן הבור דין עומק עשרה טפחים מרשות הרבים! אלא יש לומר כי הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: בור וחוליתה מצטרפין לעשרה טפחים, שאם עומק הבור עד קצה העליון של החוליה הוא עשרה טפחים — דינו כרשות היחיד, אף שחלק מעשרת הטפחים האלה הוא למעלה מן הקרקע וחלק למטה מן הקרקע. וזהו החידוש שבאה משנה זו ללמדנו על ידי שימוש הלשון "חוליית הבור". ואכן תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: בור ברשות הרבים שהיא עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה, אין ממלאין הימנה (ממנה) מים בשבת לפי שהבור הוא רשות היחיד, ואסור להוציא ממנו לרשות הרבים.