עד שיראה פני הבית, כלומר, שיוכנס לתוך הבית, שנאמר בוידוי המעשר: "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), משמע שהתבואה נתחייבה — כשהיתה בתוך הבית.

ור' יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת לחובת מעשר, שדי במה שנכנס הטבל לחצר כדי שיתחייב, שנאמר: "כי תכלה לעשר... ונתתה... ואכלו בשעריך ושבעו" (שם יב).

ושואלים: ור' יוחנן נמי, הא כתיב [גם כן, הלא נאמר] "מן הבית"! אמר [יכול היה לומר] לך: בית זה אינו בית דווקא, אלא בא ללמדנו שהכנסת פירות הטבל לחצר הריהי דומיא [בדומה] להכנסתם לבית; מה בית כוונתו מקום המשתמר — אף חצר הכוונה דווקא לזו המשתמרת, ולא לחצר הפתוחה לרבים.

ושואלים, לצד אחר: ור' ינאי נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר] "בשעריך"! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמוד דמעייל ליה [שמכניס אותו] את המעשר לבית דרך השער, לאפוקי [להוציא] מקרה שבו מכניסו דרך גגות וקרפיפות (חצרות אחוריות) שבדרך זו הוא לא מתחייב.

מתיב [מקשה] רב חנינא חוזאה על כך ממה ששנינו: "כנפשך" (דברים כג, כה) — כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל קודם גמר מלאכה ופטור מן המעשר, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.

ונדייק מכאן: הא [הרי נלמד] כי לוקח (הקונה) שבא לקנות תבואה חייב במעשר, מאי לאו [האם לא] מדובר שלוקח בשדה עצמו? ואם כן שנתחייב במעשר עוד לפני הכנסה לחצר!

אמר רב פפא: הכא [כאן] הלכה זו בפועל בתאנה העומדת בגינה בחוץ ונופה נוטה לחצר עסקינן [עוסקים אנו], ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאמר] שמתחייב רק שהמעשר בבית — שהתאנה שבגינה נוטה לבית.

שואלים: אי הכי [אם כך] בעל הבית נמי ניחייב [שגם כן יתחייב במעשר], שהרי הפירות בתוך הבית הם! ומשיבים: בעל הבית עיניו בתאנתו, שהרי הוא מעונין בעץ התאנה בשלמותו, ועבורו הכל הולך לפי הגזע, מה שאין כן הלוקח עיניו במקחו, באותן תאנים שקטף, והן כבר בתוך הבית או החצר.

ושואלים: ולוקח מדאורייתא מי מחייב [והקונה האם חייב מן התורה] הפרשת מעשרות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מפני מה חרבו חנויות של המקום בית הינו שהיה פרבר של ירושלים שלש שנים קודם שחרבה ירושלים עצמה — מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, שהיו נוהגים רק על פי דין תורה, ולא קיבלו על עצמם כחומרת חכמים. שהיו אומרין: