"ויפצר בם מאד" (בראשית יט, ג) עד שנענו לו? אמר ר' אלעזר: מכאן שמחמת הנימוס מסרבין לקטן הבא להציע מתנה או אירוח, אבל אין מסרבין לגדול, שאם אדם גדול מציע דבר אין זה מנומס להתווכח אתו, אלא עושים מיד כפי שביקש.

כתיב [נאמר] שאמר אברהם לאורחיו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (שם יח, ה) וכתיב [ונאמר] "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב..." (שם, ז), אמר ר' אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט, שהרי אמר להם רק פת לחם, ועושים בפועל הרבה. ואילו רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים,

מנלן [מנין לנו] דבר זה — מעפרון. מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] בו שאמר לאברהם "ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא..." (שם כג, טו), ולבסוף כתיב [נאמר] "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (שם טז), שלא רק שלקח מיד את הכסף, אלא אף לא שקל מיניה [לקח ממנו] אלא קנטרי [מטבעות מובחרים] דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא [שיש מקום שקוראים לו לשקל] "קנטירא".

כתיב [נאמר] "קמח" וכתיב [ונאמר] "סלת" ("מהרי שלש סאים קמח סלת" (שם יח, ו), ולכאורה אפשר לתת או קמח או סולת! אמר ר' יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש, שהיא רצתה לתת קמח והיא זו שאמרה "קמח", והוא רצה לתת מובחר יותר, ולכן אמר הוא "סולת".

כתיב [נאמר] "לושי ועשי עגות" (שם), וכתיב [ונאמר] בהמשך "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה..." (שם ח), ואילו לחם לא אייתי לקמייהו [הביא לפניהם], ומדוע? הרי אמר לה לעשות עוגות!

אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משמיה [משמו] של ר' מאיר: אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, שהיה מקפיד לאכול כל מאכלים — אפילו חולין — כשהם טהורים, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה ומשום כך נטמא האוכל, ולא רצה אברהם לאכול מאכל טמא.

ובהמשך נאמר "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (שם ט) — בא כתוב זה להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, שגם כשבאו האורחים לא יצאה מתוך האוהל. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי [מה פירוש] "באהל", למה שאלו אף שידעו שישיב להם שהנה היא באהל — כדי לחבבה על בעלה, שיזכיר אותה ואת מעלותיה הטובות.

ר' יוסי בר' חנינא אמר: שאלו עליה כדי לשגר לה כוס של ברכה כדרך שנוהגים, שמברכים על הכוס ונותנים ממנו לבני הבית. תני משום [שנו בשם] ר' יוסי: למה נקוד בתורה על האותיות איו שבמלה "אליו" — לימדה כאן תורה דרך ארץ; שישאל אדם באכסניא שלו, שכאשר בא למקום ישאל מה שלום בעל הבית ("איו") ומה שלום בעלת הבית. ומקשים: והאמר [והרי אמר] שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל, שאין זה מנהג דרך ארץ! ומשיבים: על ידי בעלה שאני [שונה], שדבר זה בוודאי מותר ואין בו משום חוסר צניעות.

על מה שנאמר שאמרה שרה "אחרי בלתי היתה לי עדנה" (שם, יב), אמר רב חסדא: אחר שנתבלה הבשר מזקנה ורבו הקמטין — שוב נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

כתיב [נאמר] שאמרה שרה "ואדני זקן" (שם), וכתיב [ונאמר] "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (שם יג) — שינו הלשון מלמד דלא מותיב [שאין משיב, חוזר] הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי [כפי שאמרה היא] ("אדוני זקן") אלא בשינוי, שהיא הזקינה.

תנא [שנה] החכם דבי ר' ישמעאל: גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, בגללו, שנאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן" (שם יב), וכתיב [ונאמר]: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (שם יג), ששינה הקדוש ברוך הוא ממה שאמרה שרה, כדי שלא ייעלב אברהם, ויפגע השלום ביניהם.

נאמר ביחס לשרה שלאחר לידת יצחק "ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (שם כא, ז), ושואלים: כמה בנים הניקה שרה? הרי לא הניקה אלא את יצחק! אמר ר' לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה. היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה אלה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים: בנינו הוא, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד (לתת חיזוק) לדבריהם!

מה עשה אברהם אבינו — הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם. וכל אחת ואחת מן הנשים הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה (שדיה) כשני מעיינות, והניקה את כולן, את כל הילדים הללו, והוא שנאמר "הניקה בנים שרה". ועדיין היו אנשים מרננים ואומרים: "אם שרה הבת תשעים שנה תלד", בכל זאת "אברהם בן מאה שנה יוליד"? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לגמרי לאברהם, פתחו כולם ואמרו "אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט).

א אגב ענין זה אומרים: עד אברהם לא היה [היתה] זקנה בעולם, שלא היה הזקן ניכר במראהו מן הצעיר. וכיון שכך מאן דהוה בעי למשתעי בהדי [מי שהיה רוצה לשוחח עם] אברהם היה משתעי בהדי [משוחח עם] יצחק, וכן להיפך, מי שהיה רוצה לשוחח בהדי [עם] יצחק — היה משתעי בהדי [משוחח עם] אברהם, שהרי כאמור היו שניהם דומים לגמרי זה לזה ולכן אתא [בא] אברהם בעא רחמי והוה [ביקש רחמים ונהיתה] זקנה, שיהיה ניכר זקן וצעיר, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), ועד כתוב זה לא נזכרה כלל זקנה באדם אחר.

עד יעקב לא הוה חולשא [היתה חולשה, מחלה] והיה אדם מת פתאום. אתא [בא] יעקב בעא רחמי והוה חולשא [ביקש רחמים ובאה חולשה מחלה] לעולם, שיידע אדם שהנה הוא עומד למות, ויכין עצמו. שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חלה" (שם מח, א), וזו פעם ראשונה במקרא שנזכרה בו מחלה. עד דאתא [שבא] אלישע לא הוה דחליש ואתפח [היה מי שחולה ומתרפא], שהיה אדם חולה רק פעם אחת — ומת. אתא [בא] אלישע בעא רחמי ואתפח [ביקש רחמים והתרפא], שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב' יג, יד) — מכלל הדברים אתה לומד דחלה חלי אחריתי [שחלה גם חולי אחר] שלא מת בו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חלאין חלה אלישע, ושנים מהם באו לו כעונש; אחד — על שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, כלומר, שגירש את גיחזי מעל פניו לגמרי ולא נתן לו אפשרות לחזור בו. ואחד — על שגירה דובין בתינוקות כמעשה שקלל את הילדים ויצאו הדובים מן היער והרגום, וחולי אחד נוסף שמת בו, שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (שם).

ב שנינו במשנה שאמר ר' יוחנן בן מתיא לבנו: אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב חסדא: האם פת קטנית תנן [שנינו], שהיא פת פחותה עשויה ממיני קטנית, או פת וקטנית תנן [שנינו]? אמר ליה [לו] בלשון שבועה: האלהים! צריכה וי"ו (ב"וקטנית") כי מורדיא דלברות [כמו משוט של ברוש], כלומר, ברור בלי ספק שיש שם ו"ו.

ג שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, אלא הכל כמנהג המדינה. ושואלים: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי [להביא מה], מה מוסיף בזה? ומשיבים: לאתויי הא דתנן [להוסיף זו ששנינו במשנה]: השוכר את הפועל ואמר לו הריני משלם לך כאחד וכשנים מבני העיר — נותן לו כפחות שבשכירות באותו מקום, שמשום כך אמר לו בלשון זו אלו דברי ר' יהושע. וחכמים אומרים: משמנין [מחלקים] ביניהם לא כמחיר הגבוה ולא כפחות, אלא כמנהג המדינה. והוא שרמז לו רבן שמעון בן גמליאל.

ד משנה יודעים אנו מן הכתובים ומדברי חכמים שפועל העושה מלאכה אצל בעל הבית מותר לו לאכול מן הפירות שעובד בהם. ואמרו, ואלו מן הפועלים אוכלין מן התורה, שלפי דין תורה מחוייב בעל הבית להניח להם לאכול: פועל העושה במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה של אותו גידול (כגון בציר), או עושה מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו, כגון באיסוף תבואה מן השדה, ובדבר שגידולו מן הארץ דווקא. ואלו שאין אוכלים: פועל העושה במחובר לקרקע