ובני בתירה, ויונתן בן שאול. ומפרטים: רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] שהקטין עצמו בפני בנו. בני בתירה שהיו נשיאים בישראל, וכאשר נשאלה שאלה שלא ידעו לענות עליה בא הלל ופתרה, מחלו על כבודם וכפי שאמר מר [החכם] שהושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן. יונתן בן שאול — דקאמר ליה [שאמר לו] לדוד: "ואתה תמלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה" (שמואל א' כג, יז), אף שיונתן היה בן מלך, ודוד היה בורח מפני שאול במדבר.

ואומרים: ממאי [ממה] אתה מסיק שכולם היו ענווים כל כך? דלמא [שמא] יונתן בן שאול עשה כן משום דחזא דגריר עלמא בתר [שראה שנגרר העולם, כל האנשים, אחרי] דוד ולא ענוה יתירה היתה זו, אלא ראיית הדברים כהוייתם. בני בתירה נמי דחזו [גם כן, שראו] את הלל שהוא עדיף מינייהו [מהם בתורה], אלא רבן שמעון בן גמליאל ודאי ענוותן הוה [היה].

א אמר רבי, כיון ששמע דברים אלה בשבח ר' אלעזר, משמע שחביבין יסורין. קבל עליה תליסר שני [קיבל עליו שלוש עשרה שנה] של יסורים, שית בצמירתא [שש שנים בחולי הכליות] ושבע שנים בצפרנא [בצפירנא]. ואמרי לה [ויש אומרים]: שבעה בצמירתא [בחולי הכליות], ושית בצפרנא [ושש בצפירנא].

מספרים: אהורייריה דבי [הרפתן של בית] רבי הוה עתיר [היה עשיר] משבור מלכא [מלך פרס], שכן היו לרבי בהמות רבות כל כך ברפת, שאפילו מפסולתן אפשר היה להתעשר, ומכאן נבין כמה בהמות היו. כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי [כאשר היה שם תבן לפני הבהמות היה הולך הקול של געייתם בשלושה מילין]. הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל [והיה מכוון לתת להם באותה שעה שנכנס] רבי לבית הכסא שלא ישמע קול צעקותיו, מפני הכאבים שהיה סובל, ואפילו הכי [כך] מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא [היה קולו מתגבר על קולם עד שהיו שומעים אותו יורדי הים], שכל כך היו רבים יסוריו.

ומעירים: ואפילו הכי [כך], יסורי [היסורים] של ר' אלעזר בר' שמעון עדיפי [עדיפים] מאלו של רבי. שאילו יסורי ר' אלעזר בר' שמעון מאהבה באו עליו היסורים ומאהבה הלכו, ואילו יסורי רבי על ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו.

ומפרטים: על ידי מעשה באו מאי היא [מה הוא, מה היה הדבר]? — דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה [עגל אחד שהיו מוליכים אותו] לשחיטה. אזל תליא לרישיה בכנפיה [הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו] של רבי וקא בכי [ובכה]. אמר ליה [לו] לעגל: זיל [לך] לכך נוצרת לשחיטה. אמרי [אמרו] משמים: הואיל ולא קא [ואינו] מרחם על הבריות — ליתו עליה [שיבואו עליו] יסורין.

ועל ידי מעשה אחר הלכו יסוריו, ומספרים: יומא חד הוה קא כנשא אמתיה [יום אחד היה מטאטאה שפחתו] של רבי ביתא [את הבית], הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם]. אמר לה: שבקינהו [הניחי אותם], הרי כתיב [נאמר]: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרו משמים: הואיל ומרחם — נרחם עליה [עליו], ואז פסקו יסוריו.

מספרים: כולהו שני יסורי [כל שנות היסורים] של ר' אלעזר לא שכיב איניש [מת אדם] בלא זמניה [זמנו], שכיון שיסורים שקיבל עליו היו כפרה לעוונות הדור. כולהו שני יסורי [כל שנות היסורים] של רבי לא איצטריך עלמא למיטרא [הוצרך העולם לגשם] והיתה רטיבות מספקת מחמת הטל. שאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא [קשה יום המטר כיום הדין], שירידת הגשמים גורמת הרבה פורענויות, מחמת ברקים ורעמים ושטפונות. ואמר אמימר: אי לאו [אם לא] היה צריך לעלמא [לעולם] לגשם — בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה [היו חכמים מבקשים רחמים עליו ומבטלים אותו]. ואפילו הכי [כך] שלא היה גשם, כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא [כאשר היו עוקרים צנון מן הערוגה היתה נשארת גומה מלאה מים] מרוב הרטיבות שבארץ.

ב מספרים עוד על היחסים בין רבי לחבירו, ר' אלעזר. איקלע [הזדמן] רבי לאתריה [למקומו] של ר' אלעזר בר' שמעון, אמר להו [להם] לבני המקום: האם יש לו בן לאותו צדיק? אמרו לו: יש לו בן והבן יצא לתרבות רעה וכל זונה שנשכרת לאחרים בשנים שוכרתו בשמנה מחמת יופיו. כיון ששמע רבי כך, רצה להוציאו ממצב זה, אתייה, אסמכיה [הביא אותו, הסמיך אותו] בתואר רבי ואשלמיה [ומסרו] לר' שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה [אחי אמו].

כל יומא הוה אמר [יום היה הבן אומר]: לקרייתי אנא איזיל [אני הולך] מפני שהיה קשה עליו הלימוד. אמר ליה [היה אומר לו] ר' שמעון בן איסי: חכים עבדו יתך [חכם עשו אותך], וגולתא דדהבא פרסו עלך [וטלית של זהב פרסו עליך], ו"רבי" קרו [קוראים] לך, ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל [ואתה אומר לעירי אני הולך], לא כדאי לך הדבר! אמר ליה [לו]: מומי [נשבע אני]: עזובה ממני מחשבה דא [זו], שהחליט להשאר וללמוד. כי [כאשר] גדל ונעשה תלמיד חכם אתא יתיב במתיבתא [בא וישב בישיבתו] של רבי, [כאשר גדל ונעשה תלמיד חכם בא וישב בישיבתו של רבי]. שמעיה לקליה [שמע רבי את קולו], אמר: הא קלא דמי לקליה [קול זה דומה לקולו] של ר' אלעזר בר' שמעון. אמרו ליה [לו]: בריה [בנו] הוא זה.

קרי עליה [קרא רבי עליו] מקרא זה: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם" (משלי יא, ל) וכך יש להמליץ: "פרי צדיק עץ חיים" — זה ר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון שהוא פרי=בן צדיק, ונעשה בעצמו אדם גדול. "ולקח נפשות חכם" — זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא שהצליח להביאו לדרגה זו. וכדי להסביר עד כמה עלה בן זה במעלה.

כי נח נפשיה אמטוהו למערתא דאבוה [כאשר נחה נפשו, מת, הביאו אותו למערה שבה נקבר אביו], הוה הדרא לה עכנא למערתא [היה נחש מקיף את המערה]. אמר ליה [לו]: עכנא עכנא [נחש נחש]! פתח פיך ויכנס בן אצל אביו. לא פתחא להו [פתח להם] הנחש. כסבורים העם לומר שזה גדול מזה, שלא זכה ר' יוסי בר' אלעזר להקבר עם אביו, משום שר' אלעזר גדול היה ממנו, ולא היה הבן ראוי להיקבר שם.

יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה במעלותיו, אלא זה ר' אלעזר היה בצער מערה עם אביו ר' שמעון שהתחבאו בה שלוש עשרה שני מפני הרומאים, וזה הנכד לא היה בצער מערה ומשום כך לא זכה להקבר עמם, אבל לא משום חסרון במעלותיו.

כיוצא בו מסופר: איקלע [הזדמן] רבי לאתריה [למקומו] של ר' טרפון, אמר להו [להם] לבני המקום: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? שהיה זה סגנונו של ר' טרפון לומר "אקפח את בניי אם אין הדבר כך...". אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו, אלא שיצא לתרבות רעה, וכל זונה שנשכרת לאחרים בשנים שוכרתו בשמנה.

אתיוהו לקמיה [הביאוהו לפניו, לפני רבי]. אמר ליה [לו]: אי הדרת [אם תחזור] בך — יהיבנא אתן לך ברתאי [את בתי לאשה]. הדר ביה [חזר בו] ונעשה אדם גדול. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי נסבה [נשא אותה] ואחר כך גירשה. איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא נסבה [נשאה] כלל, כדי שלא יאמרו: בשביל זו חזר זה, כי כשחזר בתשובה שלמה רצה שתהא זו תשובה מאהבה גמורה.

ושואלים: ולמה ליה [לו] לרבי כולי האי [כל זה] להתאמץ כל כך בתקנתם של צאצאי החכמים, שהיו לכאורה מופקרים? ומסבירים: שאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד" (ירמיה טו, יט), הרי שהשב ומשיב זוכה לעמוד לפני ה'.

וכל המלמד את בן עם הארץ תורה מגיע לדרגה כזו שאפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה רעה — מבטלה בשבילו, שנאמר: "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" (שם), שמי שמצליח לעשות דבר יקר "מזולל" מדבר פחות, ומאדם פחות — זוכה להיות כמו הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ג ועוד בענין צאצאיהם של חכמים. אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם — שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נט, כא).

מאי [מה] ענין "אמר ה'"? — כך צריך לפרש: אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מעתה ועד עולם"? הרי נאמרו כאן רק שלושה דורות! אמר ר' ירמיה, לומר: מכאן ואילך אחרי שלושה דורות רצופים של חכמים תורה מחזרת כבר על אכסניא שלה, כאדם המתרגל להיות באכסניא שחוזר אליה תמיד. אף משפחה זו, כיון שזכתה למורשת של תורה — תורה כבר נשארת דבוקה בהם.

מסופר: רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא [ישב ארבעים תעניות] על קנין התורה וזכירתה, ואקריוהו [והקריאו לו בחלום] את הכתוב "לא ימושו מפיך". יתיב [ישב] ארבעים תעניתא אחריני ואקריוהו [תעניות אחרות והקריאו לו] "לא ימושו מפיך ומפי זרעך". יתיב [ישב] מאה תעניתא אחריני אתא ואיקריוהו [תעניות אחרות, בא והקריאו לו] את הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך". אמר: מכאן ואילך לא צריכנא [אין אני צריך להתענות עוד] שתשאר תורה במשפחתי, כי תורה מחזרת על אכסניא שלה.

כיון שדובר כאן על תעניותיו של רב יוסף מספרים: ר' זירא כי סליק לארעא דישראל [כאשר עלה לארץ ישראל] יתיב [ישב] מאה תעניתא [תעניות] כדי דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי [ישב מאה תעניות שישתכח התלמוד הבבלי ממנו כדי] שלא נטרדיה [יטריד אותו] מלהגיע לדרך הלימוד של ארץ ישראל, שכיון ששיטת הלימוד שונה שם ולא רצה שיבלבל אותו לימודו הקודם. יתיב [ישב] מאה תעניות אחריניתא [אחרות] שלא לשכוב [ימות] ר' אלעזר בשניה [בשנותיו, בימיו], ונפלין עילויה מילי דצבורא [ויפלו עליו ענייני הציבור], שכל עוד היה ר' אלעזר קיים הוא היה ראש הישיבה, וכל ענייני הכלל היו מוטלים עליו, ויכול היה ר' זירא לעסוק במנוחה בתורה לעצמו. ויתיב [וישב] מאה תעניות אחריני [אחרות] כדי שלא נשלוט ביה נורא דגיהנם [תשלוט בו אש הגיהנום].

ומספרים: כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה [שלשים יום היה בודק את עצמו] אם עדיין הוא בדרגה זו, כיצד היה עושה? שגר תנורא סליק ויתיב בגויה [הסיק את התנור עלה וישב בתוכו] ולא הוה שלטא ביה נורא [היתה שולטת בו האש]. יומא חד יהבו רבנן עינא ואיחרכו שקיה, וקרו ליה "קטין חריך שקיה" [יום אחד נתנו בו חכמים עיניהם בקנאה ונחרכו שוקיו באש, וקראו לו מאז "הגוץ חרוך השוקיים"].

ועוד בנושא של קנין התורה, אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר" (ירמיה ט, יא), דבר זה