כי האי מעשה לידיה [הגיע מעשה כזה לידו] שמינוהו ראש המשטרה. פגע ביה [פגש בו] אליהו הנביא,

אמר ליה [לו]: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? אמר ליה [לו]: מאי אעביד [מה אעשה]? הלא הרמנא דמלכא הוא [פקודת המלך היא]! אמר ליה [לו]: אבוך ערק [אביך ברח] במקרה כזה לאסיא, את ערוק [אתה ברח] ללודקיא ואל תכנס לתפקיד כזה.

א כיון שהוזכרו חכמים אלה ומעשים דומים שאירעו להם, מסופר עוד עליהם: כי הוו מקלעי [כאשר היו מזדמנים] ר' ישמעאל בר' יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי [ביחד], הוה עייל בקרא דתורי בינייהו [היה יכול צמד שוורים להיכנס ביניהם תחת כריסם] ולא הוה נגעה בהו [היה נוגע בהם], כיון שהיו שמנים מאד.

ומספרים, אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה רומאית אחת]: בניכם אינם שלכם, שמפני גודל כריסכם ודאי אינכם מסוגלים להזקק לנשיכם. אמרו לה: שלהן (כרסן של נשינו) גדול משלנו. אמרה להם: כל שכן שאין הדבר אפשרי לכם. איכא דאמרי הכי [יש אומרים שכך] אמרו לה: "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), כלומר, כל אברינו מגודלים בהתאם לגודל כריסנו. איכא דאמרי, הכי [יש אומרים שכך] אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר.

ושואלים: ולמה להו לאהדורי [להם להשיב] לה על שאלה מחוצפת ומטופשת כזו? והא כתיב [והרי נאמר] "אל תען כסיל כאיולתו פן תשוה לו גם אתה" (משלי, כו, ד)! ומשיבים: זה שהשיבו לה הוא משום שלא להוציא לעז על בניהם, שאם לא היו עונים הרי היו כמסכימים לדבר, ונמצא שבניהם ממזרים, ולכן הוצרכו לענות.

כיון שהוזכר מעשה זה בשומנם של חכמים אלה, מספרים כיוצא בזה שאמר ר' יוחנן: איבריה [איבריו] של ר' ישמעאל בר' יוסי כחמת בת תשע קבין, שהיו גדולים כנאד שמכיל תשעה קבים. אמר רב פפא: איבריה [איבריו] של ר' יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה [ויש אומרים] בת שלשת קבין. ומעירים: כרסו של רב פפא גופיה [עצמו] כי דקורי דהרפנאי [כמו הסלים של הרפניא].

ב כיון שנאמרו דברים על שומנו של ר' יוחנן, מתארים עוד את מראהו. אמר ר' יוחנן: אנא אשתיירי משפירי [אני נשארתי מהיפים] של ירושלים, שהיה יפה תואר מאד. ומספרים: האי מאן דבעי מחזי שופריה [מי שרוצה לראות מה היה יופיו] של ר' יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי [שיביא כוס כסף מבית הצורף] כשהיא חדשה והכסף לבן ביותר, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא [וימלא אותה גרעיני רימון אדום], ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה [וישים זר ורדים אדומים על פיו] של הכוס, ונותביה בין שמשא לטולא [ויעמיד אותה בין החמה והצל], ההוא זהרורי [אותו הזוהר] שיש לציור זה הוא מעין שופריה [יופיו] של ר' יוחנן.

ושואלים: איני [האם כן הוא] שהיה ר' יוחנן יפה כל כך? והאמר מר [והרי אמר החכם]: שופריה [יופיו] של רב כהנא היה מעין שופריה [יופיו] של ר' אבהו, שופריה [יופיו] של ר' אבהו מעין שופריה [יופיו] של יעקב אבינו, שופריה [יופיו] של יעקב אבינו מעין שופריה [יופיו] של אדם הראשון, ואדם הראשון הלא נברא בצלם אלקים, בתכלית השלמות. ואילו את ר' יוחנן לא קא חשיב ליה [מנה] ברשימה זו, משמע שלא היה יפה כמותם! ומשיבים: שאני [שונה] ר' יוחנן שהדרת פנים לא הויא ליה [היתה לו], שלא היה זקנו מגודל, ולכן לא היה נחשב מושלם בכל היופי.

ועוד מספרים על יופיו של ר' יוחנן: ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב [היה הולך ויושב] על שערי בית הטבילה, אמר בלבו: כי סלקן [כאשר עולות] בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו [שיפגשו] בי תחילה, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי [כדי שיהיו להם בנים יפים כמוני, ולומדי תורה כמוני], שמוחזק בידם שתמונה הנחקקת בלב האשה בשעת זיווג משפיעה על דמות ילדיה.

אמ רו ליה רבנן [לו חכמים]: וכי לא מסתפי מר מעינא בישא [חושש אדוני מעין הרע] שאתה כך מעמיד את עצמך לראוה? אמר להו [להם]: אנא מזרעא [אני מזרעו] של יוסף קאתינא [אני בא], שלא שלטא ביה עינא בישא [שולטת בו עין הרע]. דכתיב [שנאמר]: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ואמר ר' אבהו בפירוש הפסוק: אל תקרי [אל תקרא] "עלי עין" אלא "עולי עין", כלומר, מעולים ונעלמים מן העין, שאין העין הרעה שולטת בו.

ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא [מכאן] יש ראיה לענין זה: שבברכת יעקב לבני יוסף נאמר "וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז), ללמד: מה דגים שבים מים מכסים אותם, ואין העין שולטת בהן — אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן.

ג ועוד מספרים מעשה אחר הקשור ביופיו של ר' יוחנן. יומא חד הוה קא סחי [יום אחד היה שוחה] ר' יוחנן בירדנא [בירדן]. חזייה [ראהו] ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה [וקפץ לירדן אחריו], ובאותו זמן לא עסק ריש לקיש בתורה אלא היה קשור ללודרים בקרקס. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא [גבורתך לתורה], כלומר, אדם גבור כמוך צריך להשקיע כוחו בעיסוק התורה! אמר ליה [לו] ריש לקיש: שופרך לנשי [יופיך לנשים], כלומר, יופי כמו שלך ראוי לאשה. אמר ליה [לו]: אי הדרת [אם תחזור] בך ותשוב ללמוד את התורה שעזבת — יהיבנא [אתן] לך את אחותי, דשפירא מינאי [שהיא יפה ממני]. קביל עליה [קבל על עצמו] ריש לקיש לעשות כן. בעי למיהדר לאתויי מאניה [רצה לחזור בקפיצה להביא את בגדיו] ולא מצי הדר [היה יכול לחזור], שכיון שקבל עליו עול תורה מיד נחלש.

אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא [לימד אותו ר' יוחנן מקרא ומשנה ועשה אותו אדם גדול], שנעשה ריש לקיש מגדולי חכמי ישראל בדורו. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא [יום אחד היו חלוקים בבית המדרש] בבעיה זו, ששנינו בברייתא: הסייף והסכין והפגיון והרומח שהם כלי נשק, וכן מגל יד ומגל קציר, מאימתי מקבלין הם טומאה — משעת גמר

מלאכתן, כדין שאר כלי מתכת. ואולם נחלקו בשאלה מאימתי גמר מלאכתן? ר' יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: לא די בצירוף בכבשן אלא משיצחצחן אותם אחר כך במים. ובתוך כדי הויכוח אמר לו ר' יוחנן בקצת כעס: לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו! נעלב ריש לקיש ואמר ליה [לו] לר' יוחנן: ומאי אהנת [ומה הועלת] לי אם כן כשקרבתני ללמוד התורה? הלא התם [שם] בין הליסטים "רבי" קרו לי, הכא [וכאן] "רבי" קרו [קוראים] לי! אמר ליה [לו]: אהנאי לך דאקרבינך [שקרבתי אותך] תחת כנפי השכינה, ומדוע אין אתה מכיר לי תודה?

בתוך כדי ויכוח זה חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע ונעלב] ר' יוחנן, וכיון שהקפיד השפיעה הקפדתו ומיד חלש [חלה] ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא [באה אחותו של ר' יוחנן אשת ריש לקיש ובכתה] לפניו שיתפלל על בעלה. אמרה ליה [לו]: עשה בשביל בני שיהא להם אב! אמר לה בלשון הכתוב: "עזבה יתמיך אני אחיה" (ירמיה מט, יא), שאני אדאג להם. אמרה לו: עשה בשביל אלמנותי, שלא אשאר בודדה! אמר לה את המשך הכתוב: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (שם).

ובסופו של דבר נח נפשיה [נחה נפשו, מת] ר' שמעון בן לקיש (ריש לקיש), והוה קא [והיה] מצטער ר' יוחנן בתריה טובא [אחריו, עליו, ביותר], על חסרונו ועל מה שגרם לו. אמרו רבנן [חכמים]: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה [מי ילך ויישב את דעתו] שלא יצטער כל כך? אמרו: ניזיל [ילך] ר' אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה [שמחודדות הלכותיו] ויוכל להיות כעין תחליף לריש לקיש.

אזל יתיב קמיה [הלך וישב לפניו]. כל מילתא דהוה אמר [כל דבר שהיה אומר] ר' יוחנן אמר ליה [היה אומר לו] ר' אלעזר: הרי תניא דמסייעא [שנוייה ברייתא שמסייעת] לך, לדבריך. אמר לו ר' יוחנן: וכי את כבר לקישא [אתה כבן לקיש], וכי ביכולתך למלא את מקומו?! בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא [בן לקיש, כאשר הייתי אומר דבר], הוה מקשי [היה הוא מקשה] לי עשרין וארבע קושייתא [קושיות], ומפרקינא ליה [והייתי מתרץ לו] עשרין וארבעה פרוקי [תירוצים], וממילא רווחא שמעתא [ומתוך כך היתה ההלכה מתרווחת] — שבתוך המשא והמתן, הקושיות והתירוצים, היו הדברים מתבררים ומתבהרים. ואת אמרת [ואתה אומר] לי: "תניא דמסייע לך" ["שנויה ברייתא המסייעת לך"], אטו לא ידענא דשפיר קאמינא [וכי אינני יודע שיפה אמרתי]? לא סיוע אני חסר, אלא להיפך: חסרה לי הבקורת המועילה של ריש לקיש.

הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר [היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואומר]: "היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא"! ["היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש"]. והוה קא צוח [והיה צועק] כך עד דשף דעתיה מיניה [שניטלה דעתו ממנו]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה [בקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו, נפטר], שלא ישאר במצב קשה זה.