אית ליה [יש לו] כח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו מדרבנן [מדברי סופרים] שאדם אחר יכול לזכות עבורו בדברים. אם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן הגוי אינו שונה] ולכן אפשר לזכות עבור הגוי.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן), שיש להבדיל בין הדברים: ישראל אתי [בא] לכלל שליחות, שגם אם קטן הוא עכשיו, לכשיגדל יהיה ראוי לשליחות, מה שאין כן גוי לא אתי [אינו בא] לכלל שליחות. ולכן לא תקנו לו גם זכיה, ואם כן עלינו לחזור לתירוץ הראשון.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית, והגוי זקפן את דמי הריבית עליו במלוה, שצירף את סכום הריבית לגוף ההלוואה עצמה, ונתגייר אותו גוי; אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה מן הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית, שהרי כבר נעשה הכל בהלוואה אחת. ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר הלווה הגוי, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה — גובה ממנו הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית. אם משנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

ואילו ר' יוסי אומר: גוי שלוה מעות מישראל ברבית ונתגייר, בין כך ובין כך, גם אם זקף את הריבית וצרפה לקרן לאחר זמן — גובה המלוה ממנו את הקרן וגובה את הרבית. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כר' יוסי. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בהלכה זו, שלכאורה מנוגדת לעקרון שבהלכה הקודמת — כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. שיבואו לחשדו שנתגייר כדי שלא יצטרך לשלם את הריבית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו, את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עיקרון נחלקו]? ומסבירים: ר' מאיר סבר: קנסינן התירא [קונסים אנו גם את חלק ההיתר] משום איסורא [האיסור], ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא קנסינן התירא [אין אנו קונסים גם את חלק היתר] משום איסורא [האיסור].

תנן התם [שנינו שם במשנה]: שטרי חוב המוקדמין שכתב בהם תאריך לפני זמן ההלוואה — פסולים, והמאוחרין — כשרין. ושואלים: מוקדמין אמאי [מדוע] יהיו פסולין לגמרי? נהי [אם אמנם] שלא גבו מזמן ראשון הכתוב בהם, שהרי יכול להביא לידי הפסד לאנשים אחרים, לפחות ניגבו [יגבו] מזמן שני, שבו היתה ההלוואה בפועל!

אמר ר' שמעון בן לקיש: משנה זו במחלוקת היא שנויה, שאיננה כדברי הכל, אלא כשיטת ר' מאיר היא, שאמר שקונסין היתר משום איסור. ואף כאן, כיון שטעה וכתב תאריך בלתי נכון העלול להביא לנזק — פסלו את השטר כולו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנה זו כדברי חכמים] — כאן גזרו חכמים עצמם מטעם אחר: גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, שאם לא ייפסל השטר יסמכו עליו, ויבואו לגבות לפי התאריך הכתוב בו.

מסופר: ההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה, אכלה תלת שני [אדם אחד משכן פרדס לחבירו כבטחון להלוואה, ואכל המלוה את הפרדס במשך שלש שנים]. בסוף הזמן אמר המחזיק ללוה: אי מזבינת לה ניהלי [אם מוכר אתה אותו, את השדה, לי] — מוטב ואי [ואם] לא — כבישנא לה [אכבוש, אסתיר אותו] את שטר המשכנתא ואמינא [ואומר]: "לקוחה היא בידי", שקניתי את השדה ואבדתי את שטר המכירה, וכיון שהיה השדה בחזקתי שלוש שנים לא אצטרך להביא הוכחות אחרות, שהרי כלל הוא שאחרי שלוש שנים של שימוש בשדה יש חזקת בעלות למשתמש בו.

כיון שראה הלווה שאינו יכול להשתמט נקט בדרכי ערמה: אזל, קם אקנייה [הלך אותו אדם עמד והקנה] קודם את השדה לבנו הקטן בשטר מתנה, והדר זבנה ניהליה [ואחר כך מכר לו] את השדה. ולאחר מכן תבע מן הקונה לבטל את המכר, שהרי כשנמכר לא היה השדה שלו.

ומבררים את ההלכה: זביני [המכירה] ודאי לא הוי זביני [היתה מכירה], שהרי לא היתה השדה שלו. אלא השאלה היא: זוזי [הדינרים] ששילם הקונה האם כמלוה בשטר דמו [הם נחשבים] ואז גובה מנכסים משועבדים של המוכר שנמכרו במשך הזמן לאחרים, או דילמא [שמא], כמלוה על פה דמו [הם נחשבים] ואינו גובה מנכסים משועבדים? אמר אביי: ולאו היינו [והאם אין בעיה זו] דומה לזו של ר' אסי, שאמר ר' אסי: