ומשעת תרומה נחשב כל כסף השקלים, בין זה שהגיע כבר לתעודתו, ובין זה שלא הגיע, כשייך למקדש, הרי השליחים נשבעין לגזברין שלא שלחו ידם בהם. ואם לאו [לא] שעדיין לא נתרמה תרומה, נשבעין השליחים לבני העיר, ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהן. נמצאו השקלים שאבדו, או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, גם השקלים הקודמים וגם אלה שחזרו ונתנו, שקלים הם ויש בהם קדושת כספי קודש, ואין עולין להם לשנה הבאה. שאין נתינה כפולה זו של השקלים בשנה זו, פוטרת את בני העיר מלתת שקליהם לשנה הבאה. ולעניננו הרי מוכח מכאן כי נשבעים על ההקדשות!

אמר שמואל: הכא בנושא שכר עסקינן [כאן בשליח מקבל שכר עוסקים אנו]. ושבועה זו אינה באה כדי לפטרם מאחריות עבור הגניבה, אלא נשבעין ליטול שכרן, שהרי הם רוצים לקבל את השכר שנקצב להם, ולכן נשבעים שהם מצידם עשו את עבודתם בשלימות. ומקשים: אי הכי [אם כך] מדוע נשבעין לגזברין? לבני העיר מבעי ליה [צריך להם] שישבעו, שהרי מבני העיר הם התובעים! אמר רבה: הכוונה היא נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי כדי שלא נחשדינהו [יחשדו בהם] הגזברין בבני אותה עיר שלא תרמו שקליהם כלל. ואי נמי [או גם כן] כי היכי [כדי] שלא לקרו להו [יקראו להם] "פושעים" ["רשלנים"], על כן נשבעים השליחים שהם עשו מצידם את כל הראוי להיעשות.

ושואלים: והא [והרי] נגנבו או שאבדו קתני [שנה], ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב [חייב הוא]! והכא נמי [וכאן גם כן], שהם שומרים על הקדש, נהי דשלומי לא משלמי [ואם אמנם שלשלם אינם משלמים] על הגניבה, אגרייהו מיהא לפסיד [שכרם לפחות יפסדו], שהרי אחריותם על השמירה כוללת גניבה ואבידה!

אמר רבה: מה שנאמר כאן נגנבו — כוונתו בלסטים מזויין, שאינו גנב רגיל אלא שודד, והרי זה אונס, ששומר שכר אינו חייב עליו. וכן אבדו כוונתו שטבעה ספינתו בים, שאבידה כזו היא אונס, ושומר שכר אינו חייב בה.

ר' יוחנן אמר הסבר אחר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה, ולכן גם נשבעין עליהם.

ושואלים: התינח [נניח] על פי תירוץ זה, עד שלא נתרמה התרומה, שאז אחריות השקלים היא על בני העיר, ולכן לר' שמעון נשבעים עליהם, ואולם משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו שוב אין אחריותם על בני העיר כלל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תורמין מן השקלים בלשכה במקדש, ומכוונים בזה להוציא ידי חובה על האבוד בדרך, ועל הגבוי כבר שלא הגיע, ועל העתיד לגבות. ואם כן משעה זו אין עוד אחריות בני העיר על הכספים!

אלא אמר ר' אלעזר: יש לדחות מה שאמרנו, ושבועה זו שנשבעין השליחים תקנת חכמים היא, שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות, שאם ידעו שאין נשבעים עליהם, יחשבו שאין ההקדש חשוב, ואפשר לזלזל בשמירתו.

א שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם אם היה שומר את ההקדשות. רמי ליה [הטיל לו, הראה סתירה] רב יוסף בר חמא לרבה; תנן [שנינו במשנה]: נושא שכר אינו משלם, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: גזבר של הקדש השוכר את הפועל לשמור את הפרה אדומה שלא תפסל, או לשמור את התינוק שהיה נשמר בטהרה מיום הולדתו כדי למלא את המים לאפר הפרה, או לשמור את הזרעים של תבואה שמייעדים אותה להקרבת העומר, אין נותנין לו שכר שבת, אם היה שכיר יום, לפיכך אין אחריות שבת עליו אם אירע קלקול באחד מאלה ביום השבת, כיון שאינו מקבל שכר על שמירתו בשבת.

היה שכיר שבת (שבוע), שנשכר לשבוע שלם, או שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — נותנין לו וכוללים בשכרו גם שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולענייננו למדים אנו ששומר שכר של ההקדש חייב באחריותו. מאי לאו [האם לא] הכוונה לשלם מה שהפסיד?

ודוחים: לא, הכוונה היא רק לענין להפסיד שכרו על שהתרשל בשמירה. והקשה לו: אי הכי [אם כך], רישא דקתני [ראש הברייתא ששנה בה] אין אחריות שבת עליו — הכי נמי [כך גם כן] תפרש שהכוונה היא לענין להפסיד שכרו?! ומי אית ליה [והאם יש לו] שכר שבת? והא קתני [והרי שנה] שאין נותנין לו שכר שבת, ובהכרח שמדובר באחריות לשמירת הדברים עצמם! אשתיק [שתק] רבה ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף בר חמא: מידי שמיע לך בהא [וכי שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר רב ששת: שם מדובר בשקנו מידו, שעשו בענין זה הסכם מיוחד ועשו קנין, שיתחייב השומר באחריות. וכן אמר ר' יוחנן: מדובר שם בשקנו מידו.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן — יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן — אין להם אונאה. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יצחק בר אבא ברייתא זו: דברי ר' שמעון נדרשים מן הכתוב "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ...

" (ויקרא ה, כא) וכך הוא דורש: קדשים שחייב באחריותן — חייב להשבע עליהם, לפי שאני קורא בהן: "בה' וכחש" ועל ידי צירוף המילים באופן זה, משמע שאף ש"כחש בה'", נשבע. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שאני קורא בהן: "בעמיתו וכחש".

אמר ליה [לו] ר' יצחק: כלפי לייא [לאן, אתה פונה]?! כלומר, דברים אלה מוזרים שהראיה היא כמעט היפך הענין.