מפני שאמרו: מחללין אותו, את המעשר, כסף על נחשת מדוחק, לא שיקיים כן שיהיו מעות מעשר מנחושת אלא שחוזר ומחללן על הכסף. קתני מיהת [שנה על כל פנים]: מחללין מדוחק, משמע: מדוחק — אין [כן], שלא מדוחק — לא. זה הדין בפדיון מעשר שני מן התורה, ואילו לגבי דמאי שהוא מדברי חכמים, מתיר ר' מאיר לעשות כן לכתחילה!

אמר רב יוסף: אף על פי שמיקל ר' מאיר בפדיונו, מכל מקום מחמיר הוא באכילתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא התירו למכור דמאי בלא לעשרו תחילה, אלא לסיטון בלבד, לפי שקונה מאנשים רבים ומוכר בכמויות גדולות, ויצא נפסד אם יפריש. ובעל הבית שקנה מעם הארץ, בין כך ובין כך, בין שמוכר כמויות גדולות או קטנות, בכל מקרה הוא צריך לעשר, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אחד הסיטון ואחד בעל הבית — מוכר, ושולח לחבירו ונותן לו במתנה ואינו חושש, והאיש שירצה לאכול — הוא יעשר.

מתיב [מקשה] רבינא מצד אחר; שנינו: הלוקח (קונה) מן הנחתום (אופה), מעשר מן הפת החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה, ואפילו מדפוסים הרבה, אלו דברי ר' מאיר.

ומעתה, בשלמא [נניח] מה שמעשר מן הצוננת על החמה — אפשר לומר שעושה זאת כשיטת ר' אילעאי, שאמר ר' אילעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), כלומר, מזהיר הכתוב את הלויים שלא יפרישו מן הגרוע, אבל מכאן אפשר לדייק שאם אינו נעשה קדש — נשיאת חטא למה? שהרי לא עשה דבר. מכאן לתורם מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה, אף שלא עשה כראוי.

אלא מה שיפריש אפילו מדפוסים הרבה, ליחוש דלמא אתי לאפרושי [שיחשוש שמא יבוא אותו אדם להפריש] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב! שהרי יתכן שדפוס אחר הוא של אדם שעישר ודפוס אחר של דמאי! ואם כן רואים שרבי מאיר מקל בדמאי שמדברי חכמים.

אמר אביי: ר' אלעזר שפיר קא קשיא ליה [יפה היה קשה לו], ואילו שמואל לא שפיר קא משני ליה [יפה עונה לו], שאין תשובתו של שמואל מספקת. דקשיא ליה [שקשה היה לו] לר' אלעזר: כיצד מחמיר ר' מאיר וגוזר כל כך בדין מעשר, שעונשו אף מדברי תורה רק מיתה שבידי שמים. ומשני ליה [ומתרץ לו] שמואל ומוכיח, שהחמיר ר' מאיר בנושא של גט, שקשור באיסור אשת איש, שיש בו מיתת בית דין, והרי דלמא שאני [שמא שונה] ענין של מיתת בית דין דחמירא [שהיא חמורה יותר] ושמא רק בזה מחמיר ר' מאיר בדברי סופרים כדברי תורה, ואף

רב ששת לא שפיר קא מותיב ליה [יפה הוא מקשה לו], דקאמרי אינהו [שהרי אמרו הם] ר' אלעזר ושמואל בדבר שיש בו עונש מיתה כלשהו. ומותיב [ומקשה] רב ששת מדבר שיש בו רק איסור לאו ("לא תעשה"), דכתיב [שנאמר] במעשר שני "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך" (דברים יב, יז), הרי שיש בכך רק איסור "לא תעשה". ולמאי דמותיב [ולפי מה שמקשה] רב ששת — רב יוסף שפיר קא משני ליה [יפה מתרץ לו מעין דבריו].

אלא יש לשאול, רבינא, עד דמותיב [שהוא מקשה לו] מדין זה של נחתום להראות שלכאורה מיקל ר' מאיר לסייע ליה [שיסייע לו] מדין פלטר! דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלוקח מן הפלטר, (שהוא נחתום המוכר כמויות גדולות), מעשר מן כל דפוס ודפוס, אלו דברי ר' מאיר!

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], להסביר את הבדל הדין בין פלטר לנחתום, כי פלטר מתרי תלתא גברא זבין [משנים שלשה אנשים הוא קונה], נחתום נמי מחד גברא [גם כן מאדם אחד] הוא זבין [קונה] בדרך כלל, ולכן אין לחשוש שמא מפריש מן הפטור על החיוב.

רבא אמר שלא כדברי אביי, ולדעתו שמואל שפיר קא משני ליה [יפה הוא מתרץ לו], שהרי בשני הנושאים יש שם מיתה בעולם, מושג מיתה בכלל, שישנו גם במיתה בידי שמים, וגם במיתה בידי אדם. ולכן יפה הוכיח מדברי ר' מאיר עצמם מענין לענין.

א משנה אלו דברים שאין להם אונאה, שגם אם היה הבדל שתות ויותר בין הערך האמיתי והמחיר ששולם, אין בכך משום אונאה. והם: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות. ובאלה יש דינים מיוחדים נוספים: אין להן תשלומי כפל, שהגונב אותם אינו חייב לשלם כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמשה אם טבחם או מכרם הגנב. שומר חנם אינו נשבע עליהם, ונושא שכר (שומר המקבל שכר עבור שמירתו) אינו משלם אם נגנבו או אבדו ממנו. ר' שמעון אומר: