באמצע הקדש, כלומר, בהקדש שני, שמשתמש בה כדי לחלל עליה הקדש אחר, ליתא [איננה]? אמר ליה [לו]: הטעם הוא לפי שאינה בסוף הקדש. שהרי בהמה טמאה בסופו של דבר איננה נשארת בקדושה, שכן כשלעצמה אינה ראויה לא לקרבן, ולא לבנין המקדש, אלא פודים אותה, ומשתמשים בדמיה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: באמצע הקדש מיהא איתא [על כל פנים ישנה], אם כן, ולוסיף נמי [ושיוסיף עליה גם כן] חומש! אמר ליה [לו]: הרי הוא כסוף הקדש, מה סוף הקדש אינו מוסיף עליו חומש (שהרי אין סוף הקדש בבהמה טמאה), אף אמצע הקדש אינו מוסיף עליו חומש.

אמר ליה [לו] רב זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מאי חזית דמדמית ליה [מה ראיתי שאתה מדמה זאת] לסוף הקדש? נדמייה [נדמה זאת] לתחילת הקדש! אמר ליה [לו]: מסתברא [מסתבר] שלסוף הקדש הוה ליה לדמויי [היה לו לדמות], שכן הוא לומד דבר נתפס בקדושה מדבר נתפס בקדושה, ולא קדושה ראשונה. ומקשים: אדרבה [להיפך], לתחילת הקדש הוה ליה לדמויי [היה לו לדמות] שכן ילמד דבר שיש אחריו קדושה (באמצע הקדש) מדבר שיש אחריו קדושה!

ומשיבים: יש להסביר זאת כדאמר [כפי שאמר] רבא לענין אחר, שמה שנאמר "העלה" (ויקרא ו, ב), ה' הידיעה באה ללמד כי הכוונה היא: עולה ראשונה. הכי נמי [כך גם כן] שנאמר כאן "הטמאה" (שם כז, כז) כוונתו טמאה ראשונה, שהיתה תחילת הקדש, ולא באמצע הקדש.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יהושע בן לוי, אמר: "פרה זו תחת פרה זו של הקדש", או שאמר "טלית זו תחת טלית זו של הקדש" — הרי הקדשו פדוי, ויד הקדש על העליונה, שאם הדבר שמחלל בהקדש שווה כנגד ההקדש או יותר — הרי הוא להקדש. ואם שווה פחות — יצטרך להוסיף ולהשלים דמי ההקדש.

אם אמר: "פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש", או שאמר "טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש" — הקדשו פדוי, גם אם ערך ההקדש גדול יותר, אף כי יצטרך אז להשלים. על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש. הרי ששנינו במפורש כדברי ר' יהושע בן לוי.

א משנה שיעורה של האונאה הוא ארבעה כסף, כלומר, ארבע מעות לכל סלע (שיש בו ארבעה דינרים, עשרים וארבע מעות). והטענה בבית דין, כלומר, הסכום הקטן ביותר שיכול אדם לטעון עליו, כדי לחייב את הנתבע בשבועה היא: שתי כסף. ואולם ההודאה, כשהודה הנתבע במקצת הטענה, אפילו בשוה פרוטה.

וכיון שהזכרנו פרוטה זו, אומרים: חמש פרוטות הן בהלכה: ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש — מעל וחייב להביא קרבן, והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו שלא גזל ממנו, כאשר חוזר בתשובה ומחזיר את הגזילה, יוליכנו אחריו להחזיר את הגזילה אפילו למדי הרחוקה, שבאופן זה אינו יכול להחזיר על ידי שליח, אלא לנגזל עצמו.

ב גמרא שואלים: הלא כבר תנינא חדא זימנא [שנינו דבר זה פעם אחת]: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה דינר כסף לסלע, שתות [ששית] למקח! ומשיבים: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שדבר זה לא שנינו, ובדרך אגב הוזכרה גם ההונאה.

ושואלים: הא נמי תנינא [הרי גם את זו שנינו] במקום אחר: שבועת הדיינים באופן זה היא נעשית: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה! ומשיבים: אכן, גם את זה שנינו, ואולם סיפא אצטריכא ליה [הסוף של המשנה הוצרך לו] שיש בו דבר חדש דקתני [ששנה]: חמש פרוטות הן.

ג שנינו במשנה: חמש פרוטות הן, ומנינו פרוטות שמוזכרות בענייני הלכה שונים. ושואלים: וליתני נמי [ושישנה גם כן] האונאה פרוטה, כלומר, שאין הונאה עצמה אלא בפרוטה. אמר רב כהנא: זאת אומרת אין אונאה לפרוטות, שאם לא היה סכום ההונאה מטבע כסף (שהקטן שבהם הוא איסר בן שמונה פרוטות) אין בכך משום הונאה.

ולוי אמר: יש אונאה אפילו לפרוטות. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [במשניות שלו] שלוי סידר בעצמו קובץ משניות במקביל למשנה (כעין התוספתא) ושם שנה: חמש פרוטות הן: האונאה פרוטה, וההודאה פרוטה, וקדושי אשה בפרוטה, וגזל בפרוטה, וישיבת הדיינין בפרוטה, שמי שיש לו טענה על חבירו בדין ממונות בפרוטה יכול להביאו לפני הדיינים והם צריכים לדון בנושא זה.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו, במשנתנו] מאי טעמא [מה טעם] לא קתני [שנה] ישיבת הדיינים? ומשיבים: כבר תנא ליה [שנה לו] גזל בפרוטה, וכל טענות שטוען על חבירו ממיני הגזל הם.

ומקשים: ומי [והאם] לא תני [שנה] גזל וקתני [ושנה] גם אבידה, הרי שחוזר ומפרט את הדין הכללי, שיש דיני ממונות של שווה פרוטה! ומשיבים: הנך אצטריכא ליה [דברים אלה היו צריכים לו] לשנות כל אחד לחוד לפי שיש בהם חידוש, מה ששנה גזל מלמדנו לא רק שהוא בשווה פרוטה אלא שהגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו ואפילו למקום רחוק, למדי. וכן החידוש לענין אבידה — שהמוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל [ואף על פי שהוזל] אחר כך ערך האבידה ושוב אינה שווה פרוטה. ומשום חידושים אלה פירט את שני אלה.

ושואלים: ולוי, מאי טעמא [מה טעם] לא תני [שנה] אבידה בפרוטה? ומשיבים: הלא תנא ליה [שנה] כבר גזל, ואבידה שאין משיבים דינה כגזל.

ומקשים: ומי [והאם] לא קתני [שנה] גזל וקתני [ושנה] גם כן ישיבת הדיינין, נמצא שאינו נמנע מפירוט יתר, אף שאינו צריך כל כך! ומשיבים: ישיבת הדיינין אצטריכא ליה [הוצרכה לו] במיוחד לשנותה, לאפוקי [להוציא] מדברי רב קטינא, שאמר רב קטינא: בית דין נזקקין לטענות אפילו לפחות משוה פרוטה, שכל הטוען על חבירו שעשה לו עוול יכול להתדיין על כך בפני הדיינים.

ושואלים: ולוי מאי טעמא [מה טעם] לא קתני [שנה] הקדש שאף בו יש דין מעילה החל בשווה פרוטה? ומשיבים: בדיני חולין קמיירי [הוא עוסק] ואילו בדיני קדשים לא קמיירי [אינו עוסק] ולכן לא הביא כל דבר השייך לקדשים.

ושואלים מצד אחר: אלא התנא דידן [שלנו], במשנתנו דקא מיירי [שעוסק] בקדשים נתני [שישנה] גם מעשר בפרוטה! ומשיבים: סבר תנא זה כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] אין בחומשו פרוטה. כלומר, שאין חיוב במעשר עד שיהיה שווה לפחות ארבע פרוטות. ושואלים: אם כן וליתני [ושישנה] חומש מעשר בפרוטה! ומשיבים: בקרנא קא מיירי [בקרן עצמה הוא עוסק], בדיני חומש לא קא מיירי [איננו עוסק].

ד גופא, לגופם של דברים שהזכרנו. אמר רב קטינא: בית דין נזקקין אפילו לטענה של פחות משוה פרוטה. מתיב [מקשה] רבא: הלא שנינו, על הכתוב "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם" (ויקרא ה, טז),