כוחלת חייבת — משום צובעת, גודלת ופוקסת — משום מלאכת בונה, ושואלים: וכי דרך בנין בכך? ומשיבים: אין [כן], אף קליעת שיער קרואה בנייה, וכשם שדרש ר' שמעון בן מנסיא: מה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, כב) מלמד: שקילעה (קלע שערותיה) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם. ומנין שזו היא משמעות "ויבן"? — שכן בכרכי הים קורין (קוראים) לקלעיתא [לקליעה] "בניתא" [בנייה]. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: הגודלת והכוחלת ופוקסת בשבת, אם עשתה זאת לעצמה — פטורה, ואם לחברתה — חייבת, שלעצמה אינה יכולה לעשות את המלאכה בשלימות, אבל לחברתה אפשר שתעשה כתיקונה. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' אליעזר: אשה לא תעביר סרק (צבע אדום) על פניה בשבת מפני שצובעת, והיא אחת מן המלאכות האסורות.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החולב והמחבץ (המעמיד את החלב) והמגבן (אוסף את הגבינה מן החלב), השיעור להתחייב על עשייתם בשבת — כגרוגרת. המכבד (מטאטא) את הבית, והמרבץ (מתיז) מים על הקרקע, והרודה חלות דבש, בכל אלה אם שגג בשבת — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אסור אלא משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), אבל אינם אסורים מן התורה ואינו מביא קרבן, ואף אינו לוקה עליהם.

מסופר: רב נחמן בר גוריא איקלע [נזדמן] לנהרדעא. בעו מיניה [שאלו ממנו] בני הישיבה: חולב משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום חולב. מחבץ, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מחבץ. מגבן, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מגבן. אמרו ליה [לו]: רבך קטיל קני באגמא הוה [קוצץ קנים באגם היה], שלא ידע להסביר לתלמידיו פירושה של משנה. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש] שאלות אלה. אמרו ליה [לו]: חולב חייב — משום מלאכת מפרק שהיא תולדת של מלאכת דש, שמוציא את החלב מתוך הפרה והרי זה דומה לכל מלאכת דש שמוציא את התוכן הרצוי מתוך כיסוי שהיה בו. מחבץ חייב — משום מלאכת בורר, שחלק מן החלב נברר ונעשה חלב קפוי, ומגבן חייב — משום מלאכת בונה, שהגבינה הנוצרת בתוך החלב נעשית מוצק כעין בניה.

מקודם הובאה ברייתא ששנינו בה: המכבד, המרבץ, והרודה חלות דבש, אם שגג בשבת במלאכות אלה — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר — דכתיב [שכן נאמר]: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש", (שמואל א, יד, כז), והדברים לכאורה תמוהים, שכן וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער, התולש ממנו בשבת — חייב חטאת, אף חלות דבש, הרודה ממנו בשבת — חייב חטאת.

ב מסופר: אמימר שרא זילחא [התיר ריבוץ מים] בעיר מחוזא. אמר: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שאסור לרבץ — דילמא אתי לאשויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] גומות שבקרקע הבית שאינה מרוצפת באבנים, הכא ליכא [כאן בעיר מחוזא אין] גומות, שכל הבתים בה היו מרוצפים באבן. ומסופר עוד: רבא תוספאה [בעל התוספתא] אשכחיה [מצאו] את רבינא בשבת דקא [שהוא] מצטער, סובל, מהבלא [מן ההבל, החום והאבק שבבית], ואמרי לה [ויש אומרים] שמר קשישא בריה [הזקן בנו] של רבא אשכחיה [מצאו] לרב אשי וראה דקא [שהוא] מצטער מהבלא [מן ההבל], אמר ליה [לו] מר קשישא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [אין אדוני מקבל את הלכה זו ששנינו בברייתא]: הרוצה לרבץ את ביתו בשבת במקום שאסור הדבר, מביא עריבה (קערה גדולה) מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ומזיז את העריבה ורוחץ ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו מן המים שניתזו כלאחר ידו. אמר ליה [לו] רב אשי: לאו אדעתאי [לא עלה על דעתי] להשתמש בעצה זו.

תנא [שנה החכם]: אשה חכמה מרבצת את ביתה בשבת, שרוחצת כלים שונים במקומות שונים בבית. והאידנא דסבירא לן [ועכשיו שאנו סבורים] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בשבת, שרי [מותר] לכבד ולרבץ את הבית בשבת אפילו לכתחלה.

ג משנה התולש בשבת מצמח הגדל בעציץ נקוב — חייב, שעציץ נקוב נחשב כמחובר בארץ, והרי זה כקוצר. והתולש משאינו נקוב — פטור, אבל אסור הדבר מלכתחילה. ור' שמעון פוטר בזה ובזה.

ד גמרא רמי ליה [השליך הראה לו סתירה] אביי לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה לו ר' חייא בר רב לרב: מצד אחד תנן [שנינו] במשנתנו ר' שמעון פוטר בזה ובזה. אלמא [מכאן] שנקוב לדעת ר' שמעון כזה שאינו נקוב משוי ליה [עושה, מחשיב אותו]. ורמינהו [משליכים על כך, מראים סתירה] ר' שמעון אומר: אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב